בשבועות האחרונים, ולעיתים אפילו בימים האחרונים, המציאות הביטחונית מתכנסת לכמה צירים מרכזיים שמתחברים זה לזה. מעבר רפיח, הלחימה ברצועת עזה והזירה האיראנית אינם סיפורים נפרדים, אלא חלק ממערכת אחת של לחצים, אינטרסים והערכות מצב.

פתיחתו של מעבר רפיח בימים אלו מתבצעת במתכונת מוגבלת וברורה. מדובר במעבר בני אדם בלבד, ללא סחורות. ההיקף היומי צפוי להגיע לעד כ-170 איש, בהתאם לכיווני התנועה ולבדיקות. הבידוק הישראלי מתקיים במלואו, רישום, צילום, שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לצדו פועל גם מנגנון בידוק של הוועדה האירופית. מדובר במודל שמזכיר את המעברים המוכרים ביהודה ושומרון, כמו תרקומיה ומעברי אליהו ותאנים.

הנקודה המרכזית היא עמדת צה"ל, חד משמעית, מעבר רפיח לא ייפתח לסחורות, גם לא במחיר חיכוך מדיני עם ארצות הברית או עם שותפות נוספות. ההבנה בצה"ל היא שמעבר סחורות פותח פתח לאיומים ביטחוניים שישראל אינה מוכנה לקבל.

במקביל, הלחימה ברצועת עזה נמשכת. גם בימים האחרונים ניכר שהאיום טרם הוסר לחלוטין. מחבלים עדיין פועלים מתוך תשתיות תת-קרקעיות. באירוע שאירע ביום שישי בבוקר, יצאו שמונה מחבלים לפעולה, חמישה מהם חוסלו במהירות. שלושה נוספים טרם נתפסו. האירוע הזה מדגיש את רמת הדריכות והקשב של הכוחות, ובראשם לוחמי חטיבה 7, שפועלים בתנאים קשים, קור, גשם, חום, ללא הפסקה וללא בלבול.

במהלך סוף השבוע בוצעו תקיפות ממושכות, כ-12 שעות של פעילות רציפה, נגד מפקדים ופעילים בכירים של חמאס והג'יהאד האסלאמי. מדובר בעבודה שיטתית, בחירה מדויקת של יעדים, מפקדי פלוגות, מפקדים בשטח, ופגיעה מתמשכת בשרשרת הפיקוד.

עם זאת, בצה"ל מבינים שהמציאות הנוכחית אינה יכולה להימשך לאורך זמן. קיימת הערכה ברורה שחמאס אינו מתפרק מנשקו, אינו מפרז את עצמו, ואינו עומד בהתחייבויות שונות, לרבות במסגרת רעיונות של ועדות טכנוקרטיות או הסדרים אחרים. הנשק אינו נמסר, אלא מאוחסן, וישראל מתנגדת לכך לחלוטין. לכן, ההערכה המקצועית בצה"ל היא שייתכן צורך לחזור ללחימה משמעותית עד פירוקו ופירוזו המלא של חמאס, מצפון ומדרום.

ומעל כל אלה, מרחפת הזירה האיראנית. בימים הקרובים נפתחות באיראן חגיגות ה"פג'ר", 11 ימי ציון למהפכה האסלאמית של 1979 ולהפלת משטר השאה. אלו ימים שיכולים לשמש את המשטר להפגנת כוח, אך באותה מידה עלולים להפוך לנקודת חיכוך פנימית. בסיומם של ימי החגיגות, ב-15 בפברואר, מציינים באיראן 40 יום לאירועים קשים של דיכוי אלים נגד האוכלוסייה. יש מי שמעריך שהמתח הציבורי עלול להתפרץ מחדש.

כל זה מתרחש במקביל לאמירות האחרונות של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, שהבהיר כי הוא מוכן למשא ומתן. החשש בישראל ברור. ייתכן הסכם שיתמקד רק בגרעין. על הנושא הזה, כך נראה, יש נכונות מסוימת גם בצד האיראני. אך מבחינת ישראל, זה אינו מספיק.

מעבר לגרעין, קיימים שני נושאים נוספים שהם קריטיים. הראשון, מערך הטילים הבליסטיים של איראן, איום קיומי של אלפי טילים, עם ייצור מתמשך בקצב גבוה. השני, פירוק התשתיות והיכולות הצבאיות הרחבות של איראן ושלוחותיה. על שני הנושאים הללו, האיראנים אינם מוכנים לדבר כלל. זהו שורש הדאגה בירושלים, שמא יושגו הבנות חלקיות שלא יענו על האיומים המרכזיים.

לצד כל זאת, חשוב להדגיש לציבור. ישראל ערוכה. אין שינוי בהנחיות, אין מקום לחרדות מיידיות. גם אם יחול שינוי במצב, הוא לא יתרחש בתוך דקות. מערכת הביטחון פועלת בהיערכות מתמשכת, בשיקול דעת, ותוך מוכנות מלאה.

בתוך המציאות המורכבת הזו, המסר המרכזי הוא אחריות, ערנות ושקיפות. המערכה אינה רק בשדה הקרב, אלא גם בהבנת התמונה הכוללת, מעזה, דרך רפיח ועד טהרן.