(למי שאינו יודע, חרד"ק הוא כינוי גנאי לחרדי שמתגייס לצה"ל.)

בני היקר, חרד"ק שלי היקר, אני מעריך אותך, אני אוהב אותך, אני מקנא בך. הלוואי יכולתי גם אני להתגייס כמוך, אך עברתי את הגיל ובעבר לא העזתי. אבל אבי כן התגייס וסבי כן התגייס. אז זה היה פשוט שמתגייסים, וקיבלנו תמיכה מגדולי ישראל באותו דור. וגם עתה, כאשר אני שואל ביחידות גדולי ישראל, הם מברכים אותך, אך אינם יכולים לומר זאת בקול רם מסיבות ידועות.

אני גאה בך בני.

כן, במלחמת השחרור, התגייסו חרדים רבים לצה"ל. ויותר מאוחר היה נח"ל חרדי במושב קוממיות החרדי למהדרין, ועוד ועוד.

אודה שבהתחלה פחדתי שתתקלקל בצבא, אבל אני רואה שאדרבה התחזקת. בהתחלה ביקשתי שתחזור הביתה בחופשות לא במדים. ואתה בודאי זוכר כאשר יותר מאוחר ביקשתי ממך שתחזור דווקא במדים, עם דמעות בעיניי, וגם אתה בכית.

כן, אני גאה בך בני. הצבא לא שייך דווקא לציונים, הוא שייך גם לנו.

כאשר בשכונה מבזים אותך, אפילו מקללים אותך, ליבי נצבט. אבל איני עונה. ממילא לא יקשיבו. אלא אני מרחם עליהם. הם אינם יודעים מה הם מפסידים.

pfkgjabe__w470h274q70
כרזות התועבה נגד החרד"קים (צילום: כיכר השבת)

אתה לא לבד בני. רבים הולכים לפניך. במלחמת השחרור, הוקם בירושלים גדוד מיוחד של תלמידי ישיבות שהשתלבו בהגנת העיר בשם "גדוד טוביה", מתוך הסכמה בין המרכז למפקד העם לבין איגוד הישיבות בארץ ישראל. הוא הוקם באדר תש"ח כשלושה חודשים לפני מלחמת השחרור. הם לא עסקו במלחמה אלא היו מסגרת מיוחדת של חיל ההנדסה לבניין ביצורים. הם חפרו תעלות מגן והקימו חומות מגן מאדמה ומעפר עם אבנים וחומות של שקי חול וכן חפרו עמדות להצבת תותחים. גילם היה מ17 עד 27. עד גיל 23 הגיעו פעמיים בשבוע, שמונה שעות כל פעם. מבוגרים יותר הגיעו רק למשמרת אחת של שמונה שעות. המשמרות היו בלילה כדי לא להפריע לסדרי הלימוד וכן כדי שהאויב לא יראה. הם עבדו מערב עד בוקר ואז התפלל ותיקין.

הגדוד פעל כשבעה חודשים. שירתו שם בני כל הישיבות, ליטאיות וחסידיות, שומרי אמונים של קנאים, חברון, סטמאר, פורת יוסף של ספרדים, תורת אמת של חב"ד, שפת אמת של גור, אנשי מעמד של פרושים, חיי עולם של ירושלמים, וגם נטורי קרתא. היתה קריאה להתגייס, ואיש לא נעדר ולא ניסה להתחמק. חלקם נעשו אחר כך ראשי ישיבות, דיינים, רבני ערים ואדמו"רים. גם בנם של ר' יחזקאל סרנא ור' מאיר חדש גוייסו והם לא פעלו לשחררם. בני הישיבות ששירתו קבלו כרטיס כחול שהעיד על שירותם בגדוד ופטר אותם משירות חובה. אגב, יותר מאוחר בשלב מסויים הביטוח הלאומי הפסיק לשלם תוספת קצבה לחלק מבני אלו ששירתו אז בצבא בגדוד טוביה, התקיים מאבק ציבורי והם נצחו.

זה הכלל, כל אלה התגייסו לא בכח ולא בלחץ אלא התנדבו מתוך רצון פנימי להשתתף בהגנה העיר.

שמעתי על מרן הרב הגאון הרב חיים קניבסקי שפעם בא לניחום אבלים על מותו של הג"ר גרוסברד, משגיח ישיבת פוניבז',וסיפר לאבלים: אתם יודעים למה באתי לנחם? אביכם היה מפקדי בצבא.

כל זה לא סודי, וגם כתוב בספרו על הגר"ש גורן "בעוז ובתעצומות". הוא מספר שבאייר תש"ח, מלך ירדן התכוון לפלוש עם תור של טנקים לירושלים העברים בשבת בבוקר בשעה 11, כאשר המעבר היחיד היה שיח ג'ראח, בית ישראל ובית אונגרן, לכן היה צורך לחפור חפירות, מה שהיה אפשרי רק בלילה, כלומר ליל שבת. הוא פנה לרב הראשי הג"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג לבקש היתר והוא חתם. אז פנה להג"ר דושינסקי, רב העדה החרדית, שלא רצה לתמוך ולא רצה להתנגד, ואמר: עשו מה שאתם רוצים אך אל תערבו אותי. הגר"ש גורן ניגש לישיבת חברון, שאל אם יש מתנדבים, כולם הרימו יד. וכן בבית ישראל, כולל נטורי קרתא, כולם הסכימו. הגיעו יותר מאלף תלמידים, חפרו כל הלילה והצילו את ירושלים מחורבן וכיבוש.

ובשנות תשי"ז-תשי"ח, חמישים ושישה בחורים חרדים, חסידי ויז'ניץ התגייסו לצה"ל במסגרת הנח"ל בעמי-עוז מול עזה, ועבדו שם בחקלאות ובליטוש יהלומים. מי שעמד בראש היה תלמיד חכם, גיסו של האדמו"ר מויז'ניץ דעכשיו, וקיבל ברכה מאביו האדמו"ר מויז'ניץ דאז, בעל "אמרי חיים". יש להדגיש שבמהלכם זה, לא הייתה שום בעיטה בחינוך של יראת שמים שקיבלו, הם לא מרדו ברבותיהם, היו בחורים צדיקים ויראי שמים, וכולם נשארו חרדים. יתר על כן, האדמו"ר מויז'ניץ של חיפה בעצמו התגייס למלחמת השחרור, וראש ישיבת ויז'ניץ של חיפה המשיך גם אחרי מלחמת השחרור. ה"אמרי חיים", ר' חיים מאיר, היה נוהג ללכת לצפות באמוני חיל האויר לפני מלחמת ששת הימים.

כבר הזכרתי את הנח"ל החרדי דאז, שפעל מתוך הישוב קוממיות, כולם היו תלמידי ישיבות חרדיות, לא נושרים למיניהם, אלא יראי שמים ולמדנים. הג"ר בנימין מנדלסון, רב הישוב, היה בקשר הדוק עם החיילים ומעביר להם שיעור באופן קבוע. בשבת חופשית חלק מהתלמידים היו באים לישיבה עם מדים וקיטבג ומתקבלים בחום ובחיבוקים.

בפרוץ מלחמת ששת הימים, היה תור ארוך של אברכים שנקראו למלחמה שבאו לקבל ברכה מהאדמו"ר מגור בירושלים וכן בבני ברק מהאדמו"ר מויז'ניץ.

לכן כשאני רואה את כל הפשקווילים המבזים, ליבי נקרע בקרבי: חרד"קים, חרדים קלי דעת, חיידקים, חרקים, עברייני כשרות וצניעות וביטול תורה, כופרים, מוסרים, מזלזלי תלמידי חכמים גדולים קדושים צדיקים וטהורים, מיסיונרים, יצורים נחותים ומסוכנים, פושעי השכונה, ומה לא – אני מנחם את עצמי שזה בודאי לא על דעת רועי העדה, שבלי ספק לא מוותרים על שמירת הלשון. ההוכחה לכך היא שכל הפשקווילים הם אנונימיים בלי שם.

בני, אני מצדיע לך ולכל הנח"ל החרדי, כי ד' הולך עמכם. אתם חרדים אמיתיים, חרדים מקדשי שם שמים.