בכל מערכת בחירות מחדש, הברנז'ה הפוליטית סובלת מאותו עיוורון קונספטואלי: היא מודדת מפלגות חדשות בכלים של "עוברת או לא עוברת את אחוז החסימה".
הפרשנים מסתכלים על הסקרים, מחשבים מנדטים, וכשאחד מראשי המפלגות הקטנות מתעקש לרוץ עד הסוף למרות שהוא רחוק מהיעד, ממהרים להדביק לו תגיות של אגו, משיחיות או חוסר אחריות פוליטית. אבל מי שמכיר את המכניקה העדינה של הרחוב החרדי ואת מה שבאמת מתרחש בחדרים הסגורים ברגעים המכריעים, מבין שמוטי לייטנר ומפלגת הציבור החרדי משחקים במשחק אחר לגמרי.
לייטנר לא יפרוש, כי לפרוש פירושו להודות בכישלון במבחן שהוא בכלל לא ניגש אליו.
כדי להבין את הצעד הזה, צריך להשתחרר מהתפיסה המיושנת שלפיה ריצה לכנסת נועדה אך ורק כדי להציב נציגים במליאה. המטרה האמיתית כאן היא לייצר סדק עמוק בחומה: שבירת המונוליטיות של הגוש החרדי ויצירת אלטרנטיבה שאינה מחויבת עוד לברית ההיסטורית והאוטומטית של החרדים עם נתניהו.
במשך שנים, הנהגת המגזר כבלה את הציבור החרדי כולו לצד אחד ויחיד במפה פוליטית משתנה, תוך שהיא הופכת את האזרח החרדי לבן ערובה של משחק גושי קשיח שמגביל את כוח המיקוח שלו. לייטנר מזהה את הנתק ההולך וגובר בין השטח לבין העסקנות הישנה, ומציב אלטרנטיבה חריפה שקוראת תיגר על התפיסה שלחרדים אין שום אופציה פוליטית אחרת מלבד להיות חלק בלתי נפרד מאותו גוש.
במערכת פוליטית מתוחה שבה ממשלות קמות ונופלות על שברי אחוזים, לייטנר לא צריך מאה אלף קולות כדי לחולל רעידת אדמה קואליציונית. מספיקים לו כמה אלפים בודדים של מצביעים - מחרדים עובדים ועד פלגים מתוסכלים שמחפשים בית פוליטי עצמאי שאינו צועד בעיניים עצומות אחרי הממסד הישן. כשאלפי קולות כאלה נגרעים מהמדף של יהדות התורה או ש"ס, הדרמה היא מיידית ומכרעת. לא מדובר רק בהפסד של מנדט חרדי פנים מגזרי, אלא בשריפת היתרון האריתמטי של הגוש כולו, הסטת כף המאזניים ברמה הלאומית וטריפת הקלפים במלאכת הרכבת הממשלה.
המהלך הזה הוא הוכחת היתכנות לפרויקט עומק שצופה פני עתיד. בפוליטיקה החרדית כוח לא נמדד רק במחזיקי התיקים בשולחן הממשלה הנוכחית, אלא ביכולת להפגין עצמאות רעיונית ולהגדיר מחדש את גבולות הגזרה. כל קול שלייטנר מצליח לגרוע מהמפלגות הוותיקות אינו קול אבוד, אלא נכס אסטרטגי ראשון במעלה שמפורר את ההנחה שניתן לקחת את הקול החרדי כמובן מאליו.
לכן כל הלחצים, הפשקווילים, שיחות האיומים והבקשות המיתממות "לגלות אחריות" ייפלו על אוזניים ערלות. אני סבור שמוטי לייטנר כלל לא רץ כדי לשבת בכנסת הקרובה, אלא כדי לקבוע איך תיראה המפה הפוליטית ביום שאחרי ובעיקר, כדי לשבור את הגוש.
בנימין נתניהו, עד מתי תמכור את הלוחמים בחזית בשביל הדילים הפוליטיים עם המשתמטים?