אחת התמונות המצמררות ביותר בתנ"ך היא הרגע בו יושבים אחי יוסף ואוכלים לחם לאחר שהשליכו את אחיהם הקטן לבור בעוד הם חושבים מה יעשו אתו. הם מטכסים עצה ומוכרים אותו לאורחת ישמעאלים שיורדת מצרימה ובכך חושבים הם שנפטרים מעולו של זה. יוסף יעלה ויצליח במצרים אך שוב ייפול לבור האסירים עד שאלוהים יפדה אותו וישימו משנה לפרעה.
שנים לאחר מכן, רעב יפקוד את הארץ והאחים ירדו למצרים לקנות להם לחם. האחים לא הכירוהו אך יוסף, ששלט עכשיו על כול תבואת מצרים, מזהה אותם ומאשימם בריגול. הוא אוסר את שמעון ומציב כתנאי לפדותו את הבאת האח הקטן שנשאר בכנען, בנימין, בבת עיניו של אביהם יעקב.
סגירת המעגל בין יוסף לאחיו היא למעשה בחינה- האם לאחר שנים רבות השתנו האחים. האם הפעם יתקנו את דרכם ולא יישארו אדישים לגורל אחיהם הן שמעון והן בנימין.
"ואין לך מצווה גדולה מפדיון שבויים", הוא כלל יסוד חשוב שקבע הרמב"ם. התנ"ך מדגים את חשיבות פדיון שבויים גם כאשר אברהם יצא למלחמה כנגד ארבע מלכים למען השבת אחיינו, לוט, שנפל בשבי. שהרי החובה כלפי האדם ששרוי בשבי היא תמצית התורה- לזכור את כאב אחיך ממקום מושבך הנינוח.
בימים אלה אויב שטני ומר נחלם בנו, ומחיר עסקה כזו או אחרת בעד שחרור החטופים ילווה בקושי רב. אך יש לשים לב שאין השיח הציבורי מדבר על סוגי עסקה וסעיפיה אלא על הפעולה עצמה: עסקה או לא. כלומר, פדיון או מוות לחטופים. אפילו שיח הלכתי לגבי המחיר (שקיים במקורותינו), אינו מתקיים.
נפקדים בולטים מהשיח הם הציבור המסורתי. מי שילך למחאות משפחות החטופים לא יראה המוני מסורתיים עומדים ובוכים עם משפחות החטופים. הוא לא יראה גילוי סולידריות או כאב. הציבור המסורתי בישראל שחייב היה להיות בקו הראשון של חזית המאמץ לפדיון השבויים- נפקד. האדישות של חלק ניכר מקהל זה אולי ממחישה יותר מכל את הטרנספורמציה שעברה על המסורתיים בישראל – מהקפדה על חיי הזולת לאדישות. נראה כי הפילוג שחוצה את עם ישראל פער תהום עמוקה מידיי בין הצדדים, וכשאינך רואה בזולת חלק ממך יותר אתה הופך לאדיש לסבלו.
הדיסוננס הקוגניטיבי גדול עוד יותר נוכח ההתפארות של המסורתיים במשפטים כמו: "אהבת חינם", "ואהבת לרעך כמוך", שמקשטות כל מסך נייד וכל כוס חד פעמית. אך היכן אותה תפיסה נעלמת כשמדובר בשאלות קריטיות של חיי היום-יום?
פדיון החטופים הוא מקרה בוחן יהודי ממעלה ראשונה, שתוצאותיו ישנו לא רק את מדינת ישראל, אלא את היהדות עצמה. אנחנו צריכים להחליט איזה בני ישראל אנחנו רוצים להיות- אלו שאוכלים לחם או ממלאים את פיהם במים בזמן שאחינו בבורות עזה, או שמא בני ישראל שתיקנו את דרכם וחזרו למצרים כדי לפדות את אחיהם.
=======
אבי מוטהדה הוא סופר, מחנך וחוקר יהדות איראן
תגובות
אתה באמת חושב שהמגזר הדתי לאומי נפקד מקפלן בגלל שפדיון שבויים לא מעניין אותו??? הסיבה שאתה לא רואה דתיים לאומיים ב"מחאת החטופים" היא מכיוון שהם לא רוצים להשתתף במחאת קפלן שמתחפשת למחאת החטופים. כתבה כל כך מגמתית ומוציאה מהקשרה ברמה הנמוכה ביותר
אהבת חינם? אני ורבים כמוני ורוב עם ישראל מייחלים ומתפללים לשובם של החטופים אבל לא מוכנים לעמוד כתף לצידם של אנרכיסטים מהשמאל וקבוצה אלימה של אחים לנשק שמאוד נוכחים בעצרות למען החטופים ומנצלים אותם בציניות.אתמול זה בנס לא נגמר באסון שקבוצת מתפרעים מאחים לנשק ניסו להפוך ניידת ששני שוטרים יושבים בתוכה.
כל מי שלא בעד קיום מצוות פדיון שבויים מחפשי תירוצים
פשוט מאד - רוב המסורתים הם ביביסטים מוגבלים וזוהי מחלה קשה מאד
מלחמת תרבות ברוך שלא עשני נאור טיפש.
מדינת ישראל לא תהיה בת ערובה של החמאס שיחרור החטופים רק בעקבות ניצחון מוחץ על החמאס וכיבוש מלא של עזה . לא פחות מזה
לצער כולנו ובוודאי הקב"ה שלושת הזרמים הגדולים: חרדים, ציונות דתית ומסורתיים מזמן שכחו את המוסר היהודי. יושבים ואוכלים לחם ליד הבור.
מה אני חושב אח/רע יקר ונוסף בנוסף?: דבריך במצב קרוב 'נורמלי' מאוד מאוד ראויים. ע"פ העדויות שאותם לא לפרט, עם ישראל רחמן בן רחמן. כי יתכן כבר ומזמן היה צריך פה דין עמלק. נצח ישראל לא ישקר. הערות?: בהגינות וביושר בבקשה ...
מאמר רגיש אך נוקב.
שכולו גיבוב של שטויות וחוסר הבנה של המציאות ממש אווילות! יש אנשים עם שכל ישר שמבינים למה אסור לשחרר בכל מחיר ולארגן את הפיגועים הבאים של הנבלים מהחמאס. ויש אנשים עם שכל עקום, ועם המון ילדותיות, שרוצים הכל כאן ועכשיו, בלי להסתכל קדימה על ההשלכות של זה ...