הגזענות משתוללת בכנסת, מה תלינו על עופר כסיף?

אפתח בהבהרה: אינני אוהב את עופר כסיף. אינני מעריך אותו. אף על פי שהוא ואני שייכים לכאורה לאותו צד במפה הפוליטית של ישראל, הוא לא מעורר בי הזדהות, כי אם רתיעה.

יתר על כן, אני סבור שמעשיו ודבריו אינם מקדמים דבר – לא שלום בינינו לבין הפלסטינים, ולא שוויון זכויות בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. ועם זאת, בדומה ליועצת המשפטית של הכנסת, אף אני איני משוכנע שיש בדבריו – מקוממים ככל שיהיו – כדי לייחס לו תמיכה בטרור.

אך כל זה לא משנה; משום שגם אם כסיף היה תומך טרור מוצהר, ההתגוללות עליו בקרב חוגי הימין, והימין הדתי בפרט – כאילו אין דבר חשוב ודחוף יותר מלהדיחו כעת – מעידה על היעדר יכולת להתבונן במראה. והמראה, נאמר זאת בעדינות, איננה מחמיאה.

שכן ממשלת ישראל הנוכחית נשענת מאז הקמתה – ואת זאת יש לומר במפורש, ללא כחל וסרק – על תומכי טרור; כמה משריה ומחברי הכנסת שלה – אוי לאותה בושה – הורשעו בעבר בחברות בארגון טרור, ובפעילות חבלנית; ואם לשפוט על פי מאורעות השנה האיומה שעברה על כולנו, לא נראה שמישהו מהם חזר בתשובה. להיפך: מקריאות 'למחוק את חווארה' (סמוטריץ') והצדקת הפורעים היהודים שם (ואטורי), דרך לימוד זכות על רוצחי ערבים (סון הר-מלך), טיוח עבירת רצח על ידי נער גבעות (בן-גביר), הצבת מחיקת רצועת עזה כיעד אסטרטגי (שטרית), הצהרה כי "נקמה היא ערך… כן, שישרף להם הכפר" (גוטליב), ועוד ועוד.

מדינת ישראל שבויה בידי חבורה גזענית, קנאית ובורה, רחוקה מתורה, ריקה ממוסר ומיראת א-לוהים, אנטי-יהודית, ואלימה. כל עוד החבורה המטורפת הזו יכולה להיות בכנסת, גם כסיף יכול, ועל אחת כמה וכמה. ואם בעבר עוד היתה תקוה קלושה שנתניהו יציב לחבורה הזו גבול, מתברר, למרבה האימה, כי מצוקתו הפוליטית – הקודמת אצלו תמיד לכל דבר אחר – הופכת אותו בימים אלה ממש לשותף מלא ועמוק של תנועת כהנא בגלגולה המפלצתי הנוכחי.

טרור הוא טרור

מי שדבק בקדושת החיים יודע, חייב לדעת, שטרור הוא טרור; שאין הבדל בין דם לדם; שאין הבדל בין טרור ערבי וטרור יהודי. ולכל מי שסבור שאין טרור יהודי, שהכל עלילת שוא, אני מציע להתחבר למציאות. מעשים אלימים מתועדים ביהודה ושומרון חדשות לבקרים; ושתיקת הממשלה מול החרפה הזו, מעידה בדיוק היכן היא נמצאת. טוב עשה צה"ל שערך תרגיל המדמה טרור יהודי; תרגיל כזה, עבור מי שלא שכח את פרשת הפיגוע בדומא, למשל, אינו אלא מחויב המציאות. העובדה שצה"ל ואישי ציבור נאלצו לבסוף להתנצל על כך – כלומר, להתנצל על האמת! – מעידה כי דבר לא נלמד. אך האמת יקרה מכל, ומול תרבות ההכחשה המתפתחת כאן, יש לומר רק זאת: יש אלימות בימין הדתי.

יש לברך אפוא על הסנקציות שמוטלות בימים אלה בידי מדינות המערב על פורעי החוק שבתוכנו, ולקוות שמגמה זו תתרחב ותחול על כל מי שידו במעל; בשעה שמדינת ישראל אינה מסוגלת ואינה רוצה לכפות את החוק על אזרחים סוררים ומסוכנים, אין ברירה אלא להסתמך על כוחות חיצוניים. יאיר גולן צדק. לחלוטין.

למרבה הצער, הציבור הדתי, יותר מכל ציבור אחר, לקה בשנים האחרונות – בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני – בעוורון מוסרי ודתי איום. חוסר היכולת להתנגד לקנאות, להציב לה גבול, לא רק מסכן את קיומנו, אלא מטיל ספקות עמוקים באשר ליכולתה של תורת ישראל להמשיך ולהיות תורת חיים. הגזענות עברה נירמול מוחלט; השיח במערכת החינוך הדתית הוא לאומני, ולעתים קרובות פאשיסטי ממש; זכויות אדם במובנן האוניברסלי נדחקות לקרן זווית; ההוויה הדתית העשירה מצטמצמת לזהות אידיאולוגית צרת-אופקים. תורתנו עוברת השחתה שיטתית. וזה נורא. האחראים לכך אינם הגזענים עצמם (להם, על פי רוב, אין תקנה), אלא מי שפתחו בפניהם את הדלת; מי ששתקו; מי שזעו באי-נוחות בכסאם – ולא עשו דבר. כן, גם ה'מתונים'. גם אלה שמבקשים כעת 'אחדות', אך למעשה מכשירים את תועבת הטרור במקום להילחם בה.

ראיתם לאחרונה את הפרסומת הנוגעת-ללב בסופר-בול, שבה אזרח אמריקאי רואה כתובת שנאה על קיר ביתה של שכנתו היהודיה, ומוחק אותה? מרגש, נכון? האם עלה בדעתכם פעם למחוק כתובות בנוסח 'מוות לערבים' הנפוצות בארץ בגרסאות שונות ומשונות, או שרק יהודים זכאים להגנה?

מעלוני בתי הכנסת לבין הדין בהאג

היעדר יכולת להתבונן באותה המראה בדיוק נתגלתה כאן גם במהלך סיקור המתרחש בבית הדין הבינלאומי בהאג. העיתונות המגזרית מיהרה לתאר את האשמת ישראל ברצח עם כצביעות; אלא שאותה עיתונות עצמה – סרוגים, מקור ראשון, כיפה, בשבע, שלא לדבר על שלל עלוני בתי הכנסת – מקדמת מאז תחילת המלחמה שיח המכשיר ומתיר רצח עם במישרין ובעקיפין. קריאות 'לשטח את עזה' ו'להותיר אדמה חרוכה' מופיעות בטורי דעה בעיתונות הזו מדי יום ביומו, ומדי שבת בשבתו; הגדיל לעשות שר אחד, בן לשושלת גזענית ידועה, שלא שלל את האפשרות להטיל על עזה פצצת אטום.

מראש הממשלה אין לצפות לדבר; אבל מהציבור הדתי ראוי היה לקוות ליותר. אלא שהעיתונות המגזרית, והחברה המיוצגת בה, רוצה רק שצה"ל יוציא מהכח אל הפועל את הפנטזיות האלימות ביותר שלה, ועוד יעשה זאת 'בשם השם', רחמנא ליצלן. אלוהיה הוא אל נקמות. מי שהסתובב בארבעת החודשים האחרונים בבתי כנסת, יודע שלא מדובר בשיח של שוליים קיצוניים בלבד.

והנה, כידוע, אחד מטיעוני ההגנה המרכזיים של מדינת ישראל בבית הדין, הן בפי פרקליטיה המעולים, והן בפי אהרן ברק כנציגה בצוות השופטים – בקיצור, כל מי שמכונת הרעל הכפישה במשך שנה וציירה בקווים דמוניים – היה שאמירות מסוג זה אינן מייצגות את המדיניות הרשמית; שצה"ל שומר על החוק הבינלאומי ועל  מוסר מלחמה; שהכרעותיו בשטח מתבססות על שיקול דעת מקצועי וענייני, לרבות שיקול דעת משפטי; ושחריגות מן הקו הזה מטופלות באמצעים משמעתיים.

למרבה המזל, בית הדין היה קשוב לכך, ונמנע מלכפות הפסקת אש מיידית. אך מה שעגום מכל הוא שאם מדינת ישראל הרשמית היתה מקשיבה למה שיש לציונות הדתית בימים אלה להציע לה, ופועלת בהתאם, כי אז לא היה לה דבר לטעון להגנתה; היא היתה מואשמת ברצח עם – בצדק גמור – והיתה מאבדת את שארית הלגיטימציה הבינלאומית שעוד נותרה לה בניהול מלחמה מורכבת ומוצדקת מאין כמותה.

לא בחיל ולא בכוח

דווקא משום שמדובר במלחמה מורכבת ומוצדקת, התובעת קורבנות מעציבים רבים, נדרשת מאיתנו אחריות מירבית. לא לחינם הכל מדברים בהערצה על מסירות הנפש של לוחמים מבני הציונות הדתית; ההערצה מוצדקת לגמרי (אף שיש לזכור שגם מגזרים אחרים איבדו רבים מבניהם ובנותיהם: שמאלנים וימנים, יהודים וערבים ודרוזים – כולם. בית ספר הריאלי בחיפה, למשל, מהעידית של החינוך החילוני-ליברלי בישראל, איבד כבר 13 מבוגריו). אלא שיש לומר ביושר, כי נכונות להקרבה ולמסירות נפש שאינה מלווה באתוס מוסרי ותורני של זהירות, של איפוק בהפעלת כוח, שאינה זוכרת כי חביב אדם – כל אדם – שנברא בצלם, סופה שתוליך אותנו לתהום. ציון, שאמורה להיפדות בצדק ובמשפט, תהפוך חלילה לספרטה; תורתנו הקדושה, שלא חסכה מילים בדברה על אהבת הגר, שהפכה את אברהם לאבי האומה משום שהתווכח עם הקב"ה כדי להציל בלתי-מעורבים, שתבעה מאיתנו להכיר טובה אפילו למצרים כי גרים היינו בה, תיעשה חלילה מוקצית מחמת מיאוס. חלום הבלהות הזה, לדאבון הלב, כבר איננו כה רחוק.

מאז נבחרה הממשלה הנוכחית, אני מכסה לרוב את כיפתי במרחב הציבורי בכובע; איני יכול עוד לראות את עצמי כחלק מהציבור הדתי. שיח הלחימה חסר הרסן שהשתרש בציבור הזה רק מעצים את הקושי. אמנם, נאמנים עלי דברי הרב סולובייצ'יק, שראה בקהילת הברית המתפללת יחדיו יסוד עקרוני, תנאי הכרחי לעבודת השם; אך יותר ויותר אני חש, בעצב, כאנוס בתוכה. ברוך השם, פה ושם נותרו עוד קהילות קטנות שהנגע לא פשה בהן; אך כמכלול, כמעגל של זהות קולקטיבית, יותר משהקהילה הסרוגה מעניקה לי אפשרות לחיים דתיים בעלי משמעות, היא מעמידה כעת מחסום שיש להתגבר עליו ולעוברו. ואין מדובר בתחושה פרטית בלבד: עבור רבים ורבות, השייכות לציבור הדתי המקצין והולך, מאיימת להפוך למחיצה של ברזל בפני הקדוש ברוך הוא. השאלה היא, אם ישכילו הללו להתאגד לקהילה חדשה, חזקה וגדולה, שתציב אלטרנטיבה ברורה – כזו שתורתה אינה תורת כוח ונקמה, אלא תורת חיים ודרך ארץ.

==

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים וחוקר ספרות חז"ל. ממייסדי ועורכי כתב העת 'ישר' לתורה עם דרך ארץ.