על פי סקר שנערך לאחרונה על ידי מכון הסקרים של מכללת הרווארד, קיים רוב של צעירים אמריקאיים בגילאי 18 עד 22, המזדהים כאנשי שמאל פרוגרסיבי והומאני, תומכי זכויות אדם, זכויות להטב"ים ובאותה נשימה תומכים בהשמדת מדינת ישראל. כיצד נוצרה התופעה המטרידה, ומה יכולות להיות השלכותיה?

בשורת סקרים שהתקיימו מתחילת המלחמה מראים שעם כל דור שעובר בציבור האמריקאי, התמיכה בישראל נחלשת, במיוחד בקרב דור ה-Z הצעיר מכולם. על פי שורה של מחקרים, אותו הדור הוא הדור שבו מתהפכות היוצרות, כאשר בכל הדורות לפניו רוב מוצק של אמריקאים מביעים תמיכה בישראל, והזדהות איתה. דור ה-Z הוא הדור הראשון בו ישראל מאבדת את אותו קנוצנזוס, ומתנדנדת בין חוסר עניין לסלידה אקטיבית.

בחלק לא מבוטל מהסקרים שבוצעו בזמן המלחמה ברצועה, זוהה רוב של אנשי דור ה-Z, אשר הזדהו כאנשי שמאל פרוגרסיבי, תומכים בזכויות וחירויות באופן מרחיק לכת, אך כעת גם תומכים במתקפות טרור כנגד ישראל, כאשר הפגנות שבועיות שנערכות ברחבי ארה"ב על ידי נוער פרוגרסיבי הממוקם בצד הקיצוני של המפה, תמיכה בפעילות חמאס היא לא רק איננה עמדה קיצונית, אלא עמדה נדרשת.

בשבועות האחרונים אותו דור המשתייך באופן רחב לשמאל הפרוגרסיבי יוצא לרחובות בהמוניו, קורא קריאות נגד ישראל ובתמיכה בארגוני הטרור במזרח התיכון, בין הקריאות הפופולריות בהפגנות הן קריאות תמיכה בפעולות החות'ים בתימן, קריאות לאינתיפאדה נגד ישראל וקריאות המצדיקות טרור ופגיעה ביהודים החיים הארץ.

באופן תמוהה, אחת הקבוצות המובילות בהפגנות כנגד ישראל בחו"ל הן תנועות למען זכויות להט"ב וקבוצות מיעוט נוספות. כיצד ניתן להסביר שילוב פעולה של שני גורמים כמו אסלאם קיצוני ושמאל רדיקלי, אשר אמורים להיות כל כך מרוחקים במפה הפוליטית?

נקודת החיבור המתבקשת על פי חוקרים והוגים רבים הם האוניברסיטאות וגופי החינוך הגבוהה בארצות הברית, אשר אימצו לאורך העשור האחרון תוכניות לימודים קיצוניות בכל הקשור ליחסים בים קבוצות מיעוט, תנועות פוליטיות ולאומיות.

כל מי שלמד באקדמיה האמריקאית (לפעמים גם בישראלית) בתוכנית לימודים הומנית כל שהיא, יודע שהספר "אוריינטליזם" של ההוגה הפלסטיני אדוארד סעיד הפך לקריאת חובה בתוכניות הלימודים האמריקנית, זאת בשילוב ספרים של הוגים כמו מישל פוקו, וג'ודית באטלר. שלושת ההוגים האלה שהפכו להיות כוח מוביל בחינוך האמריקאי מחלקים את העולם בכלל התחומים ל"מדכא" ו"מדוכא", "כובש" ו"נכבש" ותפיסות פשטניות דומות.

רעיונות דומים מככבים באקדמיה האמריקאית גם כשזה מגיע למצבם של השחורים בארצות הברית, כאשר לאורך השנים האחרונות הפכו היהודים, כמיעוט מצליח כלכלית וחברתית בארה"ב לחלק מהאוכלוסייה ה"מדכאת", תפיסה זו נמשכת גם לישראל בתפיסתם של צעירים רבים, כאשר ישראל מתוארת על ידי גורמים רבים בשמאל האמריקאי כמדינה משגשגת שסביבה מדינות נחשלות, כמדינה "לבנה" בתוך אוכלוסייה מקומית "חומה" וככובשת מתוקף כוחה במרחב.

שילוב תפיסות מרחיק לכת זה, מביא לכך שקבוצות לזכויות הקהילה הגאה תומכות בחמאס, אשר מוציא להורג להט"בים, או לקריאות תמיכה בחות'ים אשר תולים אזרחים תימנים המואשמים ביחסי מין חד מיניים באופן שגרתי. מדובר בתפיסה של אחדות מאבקים, הרואה גם בישראל וגם בארצות הברית ישויות מדכאות.

על ישראל לשקול את צעדיה ולנסות לנצל את הזמן הקיים עד עליית דור ה-Z לדומיננטיות פוליטית בעתיד, תופעה שכבר רואים את ניצניה עם נציגות אמריקאיות כמו אוקסיו-קורטז, אליהאן עומאר, או ראשידה טאליב, ולנסות לייצב את מעמדה ככל הניתן באזור בשנים הקרובות, שכן ככל שנתקרב לשלטון דור ה-Z פחות מוכנים, כך נפסיד יותר.