"ילדים מבארי נכנסים פתאום לארון באמצע היום"

דינה דרור, עובדת סוציאלית בכירה, מומחית לנתינת מענה במצבי חירום, משתפת אותנו בנעשה במלון דיוויד עם המפונים מקיבוץ בארי ושדרות, על הקשיים, החוזקות והמבט קדימה.

"הארגון פעל ב-26 מדינות שהוכו באסון וזו פעם ראשונה בישראל"

דינה פותחת בתיאור המצב "התושבים התפנו ע"י הצבא ביום ראשון, הם הגיעו לבית המלון וכל הקהילה התקבצה לכאן יחד. אני כאן מעל חודש עם ארגון ישראאייד (ISRAAID) ארגון הומניטרי שעובד ברחבי העולם לתת מענה חירום למדינות שהוכו ע"י אסונות טבע, בייחוד במימד הפסיכוסוציאלי של ראיית צרכים של ילדים ומשפחות אבל גם מענה ללוגיסטיקה ותפעול. הארגון פעל ב-26 מדינות וזוהי הפעם ראשונה שהארגון עובד בישראל"

דינה מציינת כי היא היתה חודש באוקראינה כשהמלחמה פרצה שם והיא מתארת שזה לא שונה בהרבה "הקשיים של פליטות ומלחמה הם מאד קשים, מעניין לראות שהציורים שהילדים מציירים באזורי מלחמה הם אותם ציורים, יריות ושחור על הכל".

היא מציינת כי האזרחים נכנסו לפעולה לפני שהמערכות המדיניות התחילו לנוע "ההתארגנות האזרחית היתה מדהימה ויותר מהירה מהמערכות המדיניות בהבאת אוכל, ביגוד, תרופות, חינוך בתי ספר. חיכינו שהממשלה תתפוס פיקוד ותמנה פרוייקטורים מה שלאט לאט קורה אבל בינתיים היינו צריכים למלא צרכים פסיכוסוציאלים שלא קיבלו כלל מענה"

עוד באותו נושא

שישה מצבים להתמודד עם חרדה, בחרו את שלכם

14:34 | יהודית לזרוביץ'

0

0

😀 👏

"כשיש חטופים אין אפשרות להתחיל תהליך של אבדן או אבל"

הקושי צף בעיקר אצל ילדים "הגיעו לפה משפחות ולא היה שום מענה לילדים, הם שוהים כל היום במלון, חווים רגרסיה בהתנהגות, יש כאן ילדים שסובלים מסיוטים, ילדים שעברו טראומה, שאיבדו משפחה. גם מרכיב של טראומה וגם מרכיב של אבדן וכשיש חטופים זה משנה את כל התמונה הנפשית כי אתה באי שקט כל הזמן.

אי אפשר להתחיל שום דבר, אין אפשרות להתחיל תהליך של אבדן או תהליך של אבל, עמימות, דאגה, מאבק. בבארי יש 100 הרוגים וכמעט 50 חטופים, אין משפחה שלא איבדה משהו".

משחקים של חטיפה, יריות והרג

המענה שנותן הארגון הוא לילדים מגיל 0-6  לכן ההורים קיבלו הדרכה לתת מענה בהתערבויות חירום, חיזוק משאבים, עזרה ראשונה פסיכולוגית. עם הילדים אנחנו עושים משחקים השלכתיים, אחד המשחקים הכי אהובים הוא לירות, לחטוף, לקחת בשבי. הפעולה נעשית על הבובות ועל המטפל. הילדים לוקחים בובות מכסים אותם, שמים בובות רעות מסביב, חוטפים אותם וכדו'".

על מנת שלא יפתחו פוסט טראומה מעניקים בטיפול חוויה מתקנת ודינה מסבירה "ההורים והילדים היו מותקפים, הם חוו אכזריות ואלימות מאד קשה, נכנסו לתוך הבית שלהם, למקום הכי פרטי שלהם, שרפו להם את הבית ולקחו להם בני משפחה.

צריך להחזיר להם תחושה של שליטה, זה קשה להחזיר תחושה של שליטה במקום כמו מלון שאתה לא שולט במקום. מה שאנחנו עושים עם ילדים כשהם מתחילים עם המשחק של הרעים תוקפים, שואלים מה היית רוצה לעשות? מדמיינים שהוא סופר-מן, שהוא מציל את המשפחה או שיש לו אקדח והוא יורה בהם חזרה, מקלל אותם אחרי שהרעים אמרו אלללה אכבר ועוד פתרונות של אקטיביות מול האויב, חוויה מתקנת לאירוע טראומתי".

דינה מסבירה את הרציונל "מה שנצרב זה הרגש, אי אפשר לתקן את המציאות אלא את החוויה, את הרגש אנחנו יכולים לשנות. לשקף לאישה שהיא גיבורה במקום להגיד לה איזה טראומה נוראית עברת, זה מה שיצרב לה".

"בשבוע האחרון נפתחו בתי ספר, זה לא קל, יש ילדים מאד מוצפים, ילדים שנכנסים לארונות באמצע יום לימודים, יש טריגרים, בבית ספר החליטו לבטל צלצולים. יש ילדים שמוצפים ועושים קולות של אזעקה כי הם הנזכרים, קשה ללמוד אבל זה ידוע וברור, הכל מאד טרי."

בארי התפנו כקיבוץ שלהם, שדרות מפוזרים על פני כל המלונות

הקהילות שהגיעו לים המלח הן מגוונות ודינה מסבירה " קהילות כמו קיבוצים שפונו יחד כקהילה אורגנית, למרות שהם חוו טראומה ואבל נוראיים זה שעברנו יחד זה נותן כח. הם לא צריכים לדבר הרבה, הם מסתכלים אחד לשני בעיניים ומבינים אחד את השני  זר לא יבין זאת"

לעומת זאת, קהילות כמו שדרות שלא פונו יחד אפילו לא לפי שכונות, הם לא מכירים אחד את השני, היכולת לקבל חוסן היא יותר נמוכה ולהתגבר על אירועים יותר קשה. לכן העבודה בחירום חשובה מאד מול קהילות שלא פונו כחטיבה אחת".

ודינה מחדדת "הקהילות של הקיבוצים מתפקדות גם פה במלון כקהילה, יש מזכיר יש ועדות, יש אחראים תחום וכו'. בשדרות לעומת זאת אין התארגנות קהילתית אבל יש אמונה, הרבה תפילות, שיעורי תורה, חמימות של עזרה לשני, המון הפרשות חלה, שאגב הנוער העובד והלומד מארגן אותן לתושבים פה, נוצרו חיבורים מאד מדהימים"

מה שמאפיין את תושבי הדרום זה שיש המון ילדים, המשפחתיות הכי חשובה להם. שהילדים יהיו בסדר משקיעים מאמצים שהילדים ישתקמו, חיים לצד הכאב"

"אל תפסיקו לחבק"

דינה מתארת שלאחר האדרנלין של ההתחלה, העצב וההלם של ההבנה מה הם עברו הגיע השלב של ראיה לכיוון העתיד "אף אחד לא רוצה להשאר בבית מלון של 14 קומות, הרעש, ההד, ההמוניות לא קל פה. יש בדיקה של מקומות כפריים שיקבלו אותם, אבל הם קבוצה גדולה והם רוצים להשאר יחד".

דינה דרור, ישנה עם המפונים ונמצאת איתם כבר מההתחלה "הרגשתי שיש לי שליחות גם בגלל המקצוע שלי וגם מהנסיון שיש לי באוקראינה, לא הרבה אנשים יודעים לתת התערבויות בחירום, כולם יודעים לתת התערבות בקליניקה אבל פה המענה היה צריך להיות מידי זה מאד שונה מטיפול רגיל. הרגשתי שאני חייבת לראות מה קורה פה. הגיעו המון פסיכולוגים בהתנדבות מהשורה הראשונה,. המפונים היו צריכים הרבה תמיכה , היו פה 100 שיבעות במלון ולוויות"

דינה מתארת את העיצה שנתן הפסיכולוג הדתי ד"ר מייקל ברנד "אל תפסיקו לחבק", היא מוסיפה כי מגע זה כמו אנטיביוטיקה של הנפש, להחזיר אותם לדברים שהם מכירים, למגע אנושי מחבר. נראה שכל עם ישראל זקוק לחיבוק גדול עכשיו".