הקצין שאיבד את שתי רגליו: "המשימה הייתה מעל הכל"

"מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" כך הכריזה ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר. ימים ספורים בלבד לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ובתוך חמישה ימים כבר נמנו מעל 1,000 הרוגים.

בדרג העליון לא קראו את המפה נכון אך היה מי שהבין שעומדת לפרוץ מלחמה, דוד כהן, היה קצין במלחמת יום הכיפורים, הוא חזה את הידרדרות המצב ואף שלח דו"ח לאלוף פיקוד דרום אך הדו"ח כנראה מעולם לא הגיע ליעדו.

במלחמה הוא הוצב כמהנדס להקמת גשר מעל תעלת סואץ שיוביל את הכוח להשיב מלחמה במצרים, מה שהתברר כפעולה שגרמה למהפך במאזן הכוחות. במהלך העבודה בהעברת הדוברות נפצע דוד מפגז ישיר ואיבד את שתי רגליו.

"אמרתי לאשתי ביום כיפור תפתח מלחמה"

את סיפורו המופלא הוא פותח בתיאור תחילת המלחמה "עד שצה"ל חצה את תעלת סואץ הייתה תקופה של חרדה, בארץ לא באמת ידעו מה מתרחש בגבולות, לא הבינו את הקטסטרופה האמתית שהייתה בתחילת המלחמה, היינו מדוכדכים, עם סימן שאלה ענק מה עושים, עינינו היו תלויות לדרג הפוליטי והצבאי העליון, המחשבה הייתה שהכל אבוד, המצרים ישטפו את סיני, צה"ל הבלתי מנוצח של מלחמת ששת הימים עמד חסר אונים". כהן מבקר את השאננות בדרג הגבוה "לא גויסו פלוגות מילואים, ההתרעות המודיעיניות לא הובאו לכלל מעשה, לא הורידו כוחות לסיני ולא עיבו את קו בר לב מבחינת כח אדם".

לעומת זאת, דוד מתאר, כי הפקידים הזוטרים בשטח כבר ידעו טוב מאד מה עומד לקרות, כשחזר הביתה ליום הכיפורים הוא אמר לאשתו כי יתפלל בבית כיון שעומדת לפרוץ מלחמה והצבא יבוא לאסוף אותו, אשתו הציעה כי הוא ילך בכל זאת לבית כנסת וברגע שיבואו מהצבא היא תוביל אותם אליו. ואכן כך היה. דוד הלך להתפלל תפילת שחרית ובשעה 9:30 לערך דפקו בביתו והוא נקרא להתייצב חזרה לאזור תעלת סואץ.

המהפך בלחימה היה בעת צליחת תעלת סואץ

דוד היה אז קצין בקבע, הוא שירת בחיל ההנדסה ואת רוב שירותו העביר בסיני כמפקד פלוגת דוברות- האמצעים שדרכם העביר צה"ל כוחות כבדים, טנקים ומשאיות מעל פני המים. הוא שירת כקצין מבצעים של הגדוד ובמהלך המלחמה מונה לסמג"ד.

דוד מציין את נקודת המפנה "המהפך הגדול שחל במלחמה היה ברגע שעברנו בבום אחד לצד המצרי והגדוד הביא מתקפת נגד, מבצע פתיחת התעלה הביא מטוטאלוס לניצחון מוחץ". היום ההיסטוריונים מודים כי להשקת הגשר בידי גדוד ההנדסה  נודעה חשיבות קריטית בהצלחת מבצע הצליחה והרחבת ראש הגשר במערב תעלת סואץ. עם השקתו העביר צה"ל טנקים וכלים נוספים בצורה מהירה לתוך מצרים.

"בנינו תוך 10 דקות גשר שלוקח לבנות אותו שנתיים"

דוד מתאר איך במשך ארבע וחצי שנים הם הכינו את האמצעים לאפשר לצה"ל לבנות גשר בתעלת סואץ. "עשינו יש מאין, לא קיבלנו כלום מהאמריקאים או מהצרפתים, מאף אחד, לעומת המצרים שקיבלו את כל הציוד מהרוסים, הייתה להם עדיפות מספרית וגם בציוד וכלים פי כמה וכמה מצה"ל. ובכל זאת צה"ל באמצעים הדלים שהיו לרשותו הפך את הקערה על פיה". דוד מסביר כי הדוברות נבנו מציוד שיובא מחו"ל שהיה ברובו ציוד אזרחי "בכח המחשבה ובכח הדמיון של המהנדסים הפכנו אותם לאמצעים צבאיים באמצעותם צה"ל חלץ את התעלה".

הגשר מעל תעלת סואץ שדוד כהן וחייליו בנו היה מעבר לכל דמיון, "בשביל לבנות מחלף קצר בארץ של 60 מטר לוקח שנתיים, לנו לקח 10 דקות לבנות גשר על המים, תוך כדי שאנחנו מופגזים מכל עבר".

"חצר-מוות קראנו לזה, כל הזמן נפלו חיילים"

החיילים עבדו תוך כדי ההפגזות, דוד מתאר את המהומה "החלטנו שאנחנו ממשיכים בלי להפסיק, "חצר-מוות" קראנו לזה, כל הזמן נפגעו חיילים, ברגע שהמצרים קלטו שאנחנו בונים גשר הם הפנו 700 כלי ארטילריה כלפינו, לא עצרנו, חיילים נפלו, אחרים נפצעו, אך המשימה הייתה להשלים את הגשר".

אורכה של תעלת סואץ הוא 160 ק"מ רוחבה בין 180 ל-200 מטר. הגשר שהפלוגה הוצרכה לבנות היה באורך 180 מטר לרוחבה של התעלה, " גודל של פעמיים מגרש כדורגל על המים, זהו גשר שטנקים צריכים לעבור עליו, לא הולכי רגל, כל טנק שוקל 50 טון, היה צריך תוך כמה דקות לחבר כמו לגו את האמצעים, כל יחידה שטה במים ומתחברת לבאה, 10 יחידות כאלו לרוחבה של תעלת סואץ".

"בחג שמחת תורה נקטעו רגלי"

במהלך חג שמחת תורה, דוד כהן עזר בהעברת דוברה חלופית בתעלה במקום אחת אחרת שנפגעה מפגז ישיר והחלה לטבוע, תוך כדי המעבר הגיעה הפגזה ישירה. שלושה קצינים היו על הדוברה שניים נהרגו במקום, דוד ספג רסיסים ושני רגליו נקטעו.

הוא הובל לתאג"ד הסמוך, בית חולים שדה שהקימו בסמוך לתעלה בעקבות המשימה לצלוח אותה "זה הציל לי את החיים, איבוד שתי רגליים מוביל לאיבוד המון דם, אם לא היו מטפלים באיבוד דם מיד הייתי מאבד את חיי". אבל דוד עם כל מה שהוא עבר נשאר אופטימי ומוסיף בחיוך "העיקר הראש עובד"

"אני כמו כל אחד ואחד, בלי רגליים אבל הראש עובד"

כשפרצה המלחמה דוד היה בן 23,  נשוי ואב לתינוק בן חודשיים וחצי. הוא חלם להמשיך בקריירה צבאית, היה מועמד ללימודים בטכניון ולשרת כקצין הנדסה ראשי אך הפציעה קטעה את תכניותיו, הוא השתחרר ופנה לחיים האזרחיים. "מישהו מלמעלה החליט ככה, ואני לא מוותר לעצמי על שום דבר, אני כמו כל אחד ואחד, אמנם אני בלי רגליים אבל הראש עובד, הכל אפשרי".

ואכן דוד לא ויתר לעצמו הוא עבד כסמנכ"ל בחברת ישראכרט, תחתיו עבדו 900 עובדים, והיה גם חבר הנהלה בחברה במשך 15 שנים. לאחר המלחמה נולדו לו עוד שלושה ילדים, ולאחר מכן נכדים והוא כבר הספיק להשיא שתיים מנכדותיו. בשנים האחרונות הוא לקח על עצמו להיות מעורב בקהילה והיה לחזן, בעל קורא, גבאי ומלמד נערים לקרוא בתורה לקראת הבר מצווה בהתנדבות גמורה. דוד בגיל 62 יצא לפנסיה והקדיש את זמנו לחיים תורניים.

דוד ואשתו מיכל עברו אל הישוב עלי לפני שלוש שנים, בעקבות אשתו שטיילה הרבה באזור והתאהבה במקום. הוא שמח על הבחירה ואוהב את בינימין אך מציין בכאב כי אין מודעות להנגשה "חיים פה צעירים שלא מכירים את הצורך של נכים בכיסאות גלגלים", אופטימי כדרכו הוא מציין שרוחות של שינוי מנשבות בישוב.

חמישים שנה אחרי

חמישים שנה אחרי המלחמה, דוד מסתכל לאחור ועדיין תוהה איך לא הבינו בדרג הגבוה את מה שקלטו הקצינים הזוטרים בשטח. זמן קצר לפני המלחמה, נשלח דוד ע"י אלוף פיקוד דרום לדווח לאלוף מה קורה בתעלת סואץ, הוא הכין דו"ח כי "מלחמה עומדת לפרוץ בקרוב מאד מאד", את הדו"ח הוא העביר לקצין הנדסה ראשי ולא ברור עד היום אם הוא הועבר למפקד הפיקוד. אבל הוא כבר ידע. לאשתו הוא אמר שכיפור הזה יהיה שונה, ב9:30 ביום כיפור הוא יצא לחזית ב14:00 כבר הופעלו אזעקות ברחבי הארץ.

"אשתי המשענת הכי גדולה שלי, בזכותה הכל"

כשאני שואלת את דוד אם יש משהו שהוא רוצה להוסיף, אומר דוד בענווה: "את כל השיקום שלי אני זוקף למשפחה ובמיוחד לאשתי, המשענת הגדולה ביותר שהיתה לי אחרי הפציעה, היא היתה רק בת 22 עם תינוק קטן

ובכל זאת היא תמכה והבינה וקלטה בחכמה שלה איך לא לתת לי לשקוע, היא הפעילה אותי, בעזרתה גיליתי שאני יכול לעשות הכל. לזכותה יאמר שתודעת השיקום שלה היתה יותר גדולה משלי, הרבה יותר גדולה משלי".

דוד כהן, מתמודד כבר 50 שנה עם הפציעה, הוא אמנם בכיסא גלגלים אבל עומד איתן באמונה חזקה בבורא עולם. היום הוא מעביר בפורומים צבאיים ולקהל הרחב הרצאות על מה שהתחולל בתעלה במלחמת יום הכיפורים ועל המלחמה שאחרי המלחמה- על השיקום שלו מהפציעה אחרי המלחמה ביום הקדוש והנורא.