"ברדס שחור מכסה את ראשו של כל אסיר שמגיע לבית העצבות הזה", כתב צ'רלס דיקנס בעקבות ביקור במתקן הפרדה בפילדלפיה ב־1842. "ובתוך התכריך השחור, המסמן את הניתוק מהעולם, הוא מובל לתא ממנו לא יצא עד לסיום ריצוי עונשו. הוא לא ישמע דבר על אשתו וילדיו על ביתו או על חבריו. הוא פוגש סוהרים, אך מלבדם הוא לא יפגוש או ישמע קול אנושי. הוא אדם שנקבר חי שייצא לחיים רק בחלוף שנים, מת לכל דבר ועניין למעט החרדה המענה והייאוש המכלה".
לפני שבועיים פורסמה עצומה הקוראת להוצאת עמירם בן אוליאל מבידוד והעברתו לאגף תורני. גילוי נאות, זכיתי להימנות בין החותמים על העצומה ולהצטרף לרבים וטובים העושים לילות כימים למען משפט צדק לעמירם, כמו לעמוס ברנס ולרומן זדורוב.
כנגד עצומה זו יצאו גורמים שצמחו בערוגות הציונות הדתית, ונראה שאת הדברים שכתב דיקנס על יוזמי ההפרדה בארה"ב; "אני סמוך ובטוח שכוונותיהם טובות, הומאניות…", קשה לומר על אותם גורמים.
שמאל ומוסר הם תרתי דסתרי
אילו המצקצקים כנגד העצומה היו אומרים שהתיאור של דיקנס מבטא את איחוליהם לבן אוליאל, ייתכן והם לא היו מסתובבים, כמו אותו האיש שרואה בעצומה כתם מוסרי, כשקלון הצביעות טבוע במצחם. אבל זה רק ייתכן, וכלל לא בטוח. זאת מאחר והצביעות היא התכונה המאפיינת את יהודי החצר שהתגלו בשנים האחרונות בערוגות הציונות הדתית.
חשוב לחזור ולהזכיר כי מפלגת "כחול לבן" אשמה באופן ישיר, בעצם הקמתה, בשסע שנפער בחברה הישראלית מאז בחירות 2019 א'. מפלגת שמאל זו, הפועלת בשירות "הקרן לישראל החדשה", התקשטה בחובשי כיפה אשר הוליכו שולל את הציבור לחשוב שהוא מצביע למפלגה ציונית. לא בכדי אמר ינאי המלך לשלומציון המלכה ”אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס”.
בעניין אלה שמפגינים ביטחון באשמתו של בן אוליאל, יש לציין כי הודאתו התקבלה לאחר עינויים קשים שניתן רק לדמיין מה הם כללו. חשוב לעשות אבחנה בין "חקירת צורך", במקרה של פצצה מתקתקת, לבין הוצאת הודאה בעינויים שאינה מקובלת במדינות דמוקרטיות. העובדה שחוקרי השב"כ כשלו באבחנה זו היא דוגמא לקביעת חז"ל ש"השנאה מקלקלת את השורה". כדאי גם לדעת שמנחם בגין הגדיר את אותם חוקרי שב"כ המענים נחקרים לשם קבלת הודאה "סדיסטים המטמאים את הארץ הזאת", ולזכור שהבידוד שבו שרוי עמירם בן אוליאל, הוא המשך הסדיזם. והעובדה שמתנגדי העצומה באים מקרב השמאל מלמדת עד כמה שמאל ומוסר הם תרתי דסתרי.
רבנים הולכים שבי אחרי עלילות דם
העיתונאי בנציון כץ תיאר בספרו "על עיתונים ואנשים" שיחה שקיים עם הרב קוק כשפרשת רצח ארלוזורוב געשה בארץ. "לא יכולתי לנוח למראה עוול כזה, שמענים אנשים חפים מפשע… נסעתי לרב הראשי הרב קוק… הוא היה אומר לי: … אין לו את אותו הביטחון שיש לי… ימים אחדים לפני שהתחיל המשפט קבלתי מכתב מאת הרב קוק שאבוא מיד לירושלים… אמר [לי] הרב קוק: 'אתה בטוח רק במאה אחוזים שהם חפים מפשע, ואני בטוח במאה ועשרים אחוזים' ".
לרב קוק נדרשו שבועות ספורים בכדי להבין שבפרשת ארלוזורוב טפלו אשמה על חפים מפשע. לרבנים, הנושאים את שם הרב קוק לשווא, לא הספיקו אפילו שבע שנים לנסות ולברר את העובדות בפרשת דומא. הללו, במקום להיות רועי העדה, נסחפו עם הזרם העכור השוטף את הארץ והצטרפו למקהלה המחרפת ומגדפת את המתנחלים ואת חיל החלוץ שלהם, הלוא הם נערי הגבעות המופלאים.
כדאי לשים לב לעובדה שרצח ארלוזורוב, פרשת דומא וניסיון הלינץ' בבורקה, התרחשו כולם בערב שבת. ולתמוה על רבנים, המעלים את שם הרב קוק על דל שפתיהם, הולכים שבי אחר עלילות דם שנרקמות בשעה שהמלים, וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ, עולות אל הרקיע.
==
ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. ספרו "עוז לתמורה – עמוס עוז מכשף השבט" ראה אור לאחרונה בהוצאת "כרמל".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
