על מוסר יהודי ומוסר נוצרי / תגובה לרב בן שעיה

הרב דוד ביגמן מגיב למאמרו של הרב שמעון בן שעיה: סערת ערוץ 14: חלקים בציבור הדתי דבקו במוסר הנוצרי

"אנו נמצאים בסכנה קיומית ובמלחמת תרבות שמבקשת לפורר את אושיות המוסר האנושי הבסיסי ביותר, ובמלחמת קיום אין מקום לרכרוכיות ולהססנות. נדרשת נחרצות בלתי מתפשרת.

למדנו ממרן הראיה קוק זצ"ל שלמרות "שבחיים התדיריים, שכולם היו תורה, הלא היה הרב ממש שפל ודכא לפני כל אדם, בלא כל הרגשת איזה ערך ומעמד מיוחד אבל בהגיע לעניינים כלליים, של שמירה מחילול השם בהפקרות. אז הופיעה אותה תקיפות הגבורה..". (נפש הראיה עמ כב').

נעם ודרך ארץ נכונים וראויים למציאות חיים שגרתית ביחס לשונות ולמחלוקת ולאי הסכמות ציבוריות, אך כאשר האומה נמצאת בסכנת מחיקת הזהות היהודית ואף האנושית שלה, תגובה עדינה היא ביטוי לחוסר הבנה מה מתחולל כאן"

עד כאן דברים שכתב השבוע הרב שמעון בן שעיה. אני מסכים עם כל מילה בפסקאות המצוטטות, אולם האפשרות של מחיקת הזהות היהודית, וסכנה קיומית למתנה שקיבלנו אחרי שנות סבל וגלות, נמצאת בעיקר בקולות הצצים מתוך המחנה של הרב בן שעיה. בחוגים אלו יש נטייה לשכוח שני עיקרים גדולים שכל בן תורה אמור לרכוש מגירסא דינקותא.

נושאים רבים בהלכה לא הוכרעו מעולם

עיקרון ראשון הוא שהתורה לא ניתנה חתוכה, כדברי הירושלמי (סנהדרין פרק ד הלכה ב):

אמר רבי ינאי: אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מה טעם "וידבר ה' אל משה" – אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה! אמר לו: "אחרי רבים להטות" – רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור.

כדברי הירושלמי האלה אפשר למצוא במקורות רבים, מחז"ל ועד גדולי האחרונים, בגוונים שונים כפטיש יפוצץ סלע. אמנם בירושלמי יש אפשרות של הכרעת הרוב בהצבעה בסנהדרין, אך הדגש הוא שהתורה לא ניתנה חתוכה, ואכן נושאים רבים בהלכה ובמחשבה לא הוכרעו מעולם.

עיקרון שני הוא שיש יסוד מוסרי ראשוני המחייב את כל באי עולם, בלשון חכמינו "שבע מצוות בני נח", והוא מחייב גם אותנו. כדברי הגמרא (סנהדרין נט ע"א): "ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור". הגמרא מטפלת ומסבירה את החריגות המעטות מכלל זה, ומסביר רש"י שם: "שכשיצאו מכלל בני נח – להתקדש יצאו, ולא להקל עליהם".

בהמשך דבריו מסביר הרב בן שעיה:

"מציאות זאת אינה חדשה לנו, לצערנו התרגלנו, אך כאשר קמים להם אבירי המוסר והצדק מקרב הציבור הדתי וחוברים לביקורת הטהרנית והמלאכותית של צעקני התקשורת, כבר לא ניתן להחריש מהעיוות המוסרי – שאם אומר מוסר נוצרי יתקוממו נגדי – אך איני מוצא הגדרה מדויקת יותר".

דא עקא, בצדק צפה הרב בן שעיה שהכותרת "מוסר נוצרי" תהיה מקוממת, מהסיבה הפשוטה שאותו מוסר שהוא זיהה עם הנצרות אינו נחלת הנצרות בלבד. אמנם הנצרות הדגישה את מסירת הלחי השנייה, אך אין מדובר בכך אלא בהגנה על עצמנו, מתוך התחשבות מוסרית ופרקטית עם העומדים מולנו, מתוך יחס של חמלה על כל בריותיו יתברך, ובמיוחד על בני האדם שנבראו בצלם אלוקים.

כך למדנו מגדולי תנועת המוסר ובראשם הסבא מסלובודקה (אור הצפון חלק א מדת החסד):

והנה היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. […] והדברים האלה אמורים לא רק ביחס לבני ישראל לבד, אלא גם ביחס לעכו"ם, והרשעים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם באים על ענשם, כנאמר שם: "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים", ואמרו חז"ל (שמו"ר ז) כי שני ציוויים יש כאן: "אל בני ישראל – להנהיגם בנחת וכו'", כאמור, "ואל פרעה – לחלוק לו כבוד בדבריהם". והרי הדברים נפלאים, שבאותה אזהרה שנצטוה משה כלפי ישראל, נצטוה גם כלפי פרעה.

מצד אחד עומדים בני ישראל, שנקראו בנים למקום, כשהם נרדפים על צואריהם ע"י המצרים הרשעים, וזועקים אל ד' שיצילם משעבודם: ומצד שני עומדים המצרים עובדי האלילים ומענים את בני ישראל בעינויים קשים ומרים. וכשעלתה שועת בני ישראל אל ד' והוא שולח את משה ואת אהרן לגאול אותם ולהעניש את משעבדיהם אלה, הרי באותה שליחות עצמה שהוא מצוה אותם לסבול את ישראל ולהנהיגם בנחת, הוא מזהיר אותם לחלוק כבוד גם למענם ומשעבדם, לפרעה מלך מצרים, ולא רק יחס של כבוד סתם, אלא כבוד של מלך. ואמנם מצינו שכן עשה משה. […] הרי מכאן עד כמה יש להתייחס בכבוד ולדקדק בביטויים נאים גם כלפי הרשעים הגדולים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם מבצעים את מעשי רשעותם ובאים להזהירם על ענשם.

וכך למדנו גם מתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכב), שלא תמיד הצדק הוא המדד הבלעדי לשיפוט המעשה. יש התנהגויות שאינן הולמות גם כאשר יש להן הצדקה, ולא רק כאשר יש עוולה מוסרית באותו מעשה, אלא גם כאשר יש הצדקה אך הדרך אינה מתאימה לבני ברית.

כולנו יכולים לטעות, ת"ח צריך להיזהר יותר

אך יותר מכל, מדאיג אותי הביטחון המופרז בדרך, וחיסרון בולט בחשבון נפש, בצורך לבחון דברים היטב כאשר האדם נוגע בדבר. יסוד מוצק בסוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" – עושה אדם דין לעצמו, שגם לדעה שמאפשרת נטילת החוק לידיים תוך כדי מגבלות רבות, מותר רק כאשר הדין נהיר כשמש בצהריים. וכבר פיתח הרמח"ל רעיון זה מעבר לתחום המצומצם של חושן משפט:

חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד – כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת – אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. […] והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה – היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות…

ולעניינו, כולנו יכולים לטעות. אך כאשר תלמיד חכם מדבר בשם האמת המוחלטת ואומר אמירות שיפוטיות קשות כלפי בני תורה אחרים, עליו לנקוט במשנה זהירות.

בסיכומם של דברים

א. יש שבעים פנים תורה, והתורה לא ניתנה חתוכה, ולא בכדי.

ב. יש מוסר ראשוני המחייב את כל בני האדם, ועם ישראל אינו חריג בכך; להפך – הדרישות המוסריות מעם ישראל גבוהות יותר.

ג. שיח ענייני הוא דרכה של תורה, והדבקת כותרת של "מוסר נוצרי" לעמדה חולקת אינה מוסיפה מאומה.

ד. חלילה לנו לראות בחמלה על בריותיו יתברך נטע זר, והיא מאבני התשתית של תורת ה' שרחמיו על כל מעשיו.

ה. חשבון הנפש הוא מנת חלקנו, והוא דורש אומץ גם לשקול את האמת בעמדת זולתנו.

==

הרב דוד ביגמן הוא ראש ישיבת מעלה גלבוע.