אחרי שלושה ימים שבהם אף אחד לא ידע להיכן נעלמה שרי לילנבלום, הלא היא הגברת לילנבלום, היא שבה ומופיעה בלב המכתש על כיסא נוח עם כוס מרטיני ביד. אחריה יעלה סרטון שבו היא הופכת חול לענני גשם בעזרת שואב אבק ומכאן העניינים הולכים ומתגלגלים להם בלי שליטה.

בספר 'מפעל העננים של גברת לילנבלום' של עידו גפן אנחנו מלווים את הקמת חברת הסטארטאפ של גברת לילנבלום אי שם בעיירה דרומית רחוקה מאוד מבועת ההייטק התל-אביבית. בתה של שרי, נעמי, אשת הייטק בעצמה עוזבת את עבודתה כדי להיות הגורם המסודר והמאורגן בהקמת החברה.

בועז בעלה של שרי מאוד תומך בעניין אבל משתדל לא להפריע ולא להתערב, ועילי הבן מחפש עדיין את מקומו בעולם, במשפחה ובחברה. הכל הופך להיות קריטי כשיזם-על מביע התעניינות בפיתוח ומתחייב להשקיע 20 מיליון שקלים אם המוצר יעבוד. יום הדד-ליין להצגת ההמצאה הולך ומתקרב ושרי לילנבלום עדיין לא מצליחה לשחזר את הסוד שהופך חול לגשם.

(באדיבות: כנרת זמורה דביר)

יחד עם הסיפור המרכזי אנחנו מגלים שלמשפחת לילנבלום יש גם מעין אכסניה פשוטה למטיילים על שפת המכתש שאליה מתגלגלים טיפוסים שונים ואפילו מוזרים. הרבה מהם מגיעים בעקבות סיפור מוזר על תייר בריטי בשם מקמרפי שהגיע לאכסניה ומאז נעלמו עקבותיו למרות שמדי פעם מתגלים במכתש פריטים שלו. האגדה מספרת שהוא עדיין חי במדבר ומצליח לשרוד בצורה מופלאה.

מעבר לסיפור גפן כותב כאן על הגשמת חלומות שאנחנו מדחיקים הרבה שנים כי אין לנו את האומץ לממש אותם, על עולם ההייטק וכל שיגיונותיו (כך למשל נעמי מנפיקה כרטיסי מזון לכל העובדים אבל בעיירה אין אף מסעדה שניתן לממש בה את הכרטיס ולכן מקימים מעין מסעדה בתוך מתחם החברה כדי שיהיה מה לעשות עם כרטיסי המזון) ועל הפערים בין המרכז והפריפריה.

גפן כותב מצחיק ומרגש, מעניין ומדויק ומצליח ליצור עניין וחוויה מסיפור שבהתחלה נראה סתמי ומוזר לגמרי. אמנם הדמויות לא מספיק מעוררות בנו תחושות של קירבה והזדהות כי הן לא עמוקות מספיק ולא אמיתיות מספיק אבל הסיפור בכללותו מצליח להגיע אל הקורא וליצור חיבור שגם מעורר מחשבות על שלל נושאים שהם לא רפורמה משפטית.

מפעל העננים של גברת לילנבלום, עידו גפן, 333 עמ', בהוצאת כנרת זמורה ביתן