ראיתי אותה בשבת, התארחנו באותו המקום, היא הדריכה כיתה ו' ואני כיתה ז'. מבטים נפגשים ואנחנו שני זרים. עוברים אחד ליד השניה, חיוך קטן ונבוך מלווה בברכת "שבת שלום" וממשיכים כל אחד חזרה לעולמו.

ואז משתלטות המחשבות- כן? לא? אני רוצה עכשיו בכלל? וגם אם כן- אז איך מתחילים?? כי לפי החוקים- זה אמור להיות בשיתוף מעגלים חיצוניים… ושוב זה קורה, עוד מפגש ועוד מבט- והחיים מנצחים את המחשבות- כן, אני רוצה! יופי, אז איך מתקדמים?

סעודה שלישית, רגע לפני צאת שבת, רגע לפני שכל זה בורח ,שכל זה נגמר – אני אוזר אומץ.

שולח חבר שילך לברר, ופתאום הוא חוזר ואומר –" סורי אחי, היא לא מעוניינת." מה?! אני לא מבין… אז מה היו כל חילופי המבטים?!

"רגע, אבל איך קוראים לה?" אני שואל, והחבר מתחיל לגמגם- " שכחתי לשאול.." לך תסמוך על חברים.

צאת שבת, הייתה הזדמנות והתפספסה, אבל אני רוצה לפחות את שמה. רגע לפני היציאה מבית הארחה, עומד ותוהה, כבר לא יהיה? ואז פתאום, משום מקום, היא מופיעה, ניגשת ושואלת- "חשבתי שזה אתה, רוצה שנדבר?"

אומץ, מילה אחת שמסכמת את הכל. אומץ.

לראות משהו, לבחון אותו היטב מכל הכיוונים- את ההתנהגות, את הלבוש, את הדיבור, את צורת החיים. וכמובן שיש גם אישורים חיצוניים, ואז, כשהמבטים מצטלבים ויש רצון של שני הצדדים- ממש, אבל ממש לא חייב להיעזר בגורמים חיצוניים, פשוט להוסיף עוד תבלין קטן ונחמד- קוראים לו אומץ.

כמו בהלכות אבידה, שיש אנשים שאבידתם מוחזרת בלי לתת עליה סימנים אלא פשוט דרך החיים, שבשביל אנשים אלו מספיק רק טביעת עין.

אבל כל זה בתנאי שאנחנו לא שטחיים, לא מסתכלים רק בצורה חיצונית אלא יודעים לבחון היטב את הדברים- להסתכל גם מעבר, לעומק, לבפנים. לאותם אנשים קוראים -תלמידי חכמים.

ושכחתי להוסיף עוד פרט קטן אבל עיקרי- שמותר לעשות את זה רק דרך מפגש החיים ולא דרך תמונות או מקורות וירטואליים שונים ומגוונים…

כי מרוב אתרי דייטים וחברים מקשרים נראה לי ששכחנו קצת את החיים הפשוטים… את היכולת לבוא לגשת ולשאול- בלי לערב גורמים חיצוניים, בלי לערב עוד מקשרים… פשוט קשר של חברים, מאוד אישי, מאוד פרטי,מאוד זוגי.

בדיוק כמו שני זרים שהופכים להיות חברים טובים- אז אני מאמין שזה יכול גם להתרחש עם שני אנשים ממינים שונים.. פשוט לפגוש אותו/ה מהחיים.

אז אולי הגיע הזמן שנהיה קצת יותר אמיצים?