התמונות של האנשים הלכודים מתחת להריסות מגיעות אלינו – וליבנו בוכה. הסרטונים שבהם אנשים קבורים מצלמים את עצמם משוועים לעזרה מעוררים אותנו לתפילה שאבינו הרחמן, שרחמיו על כל מעשיו, יעשה נס של תשועה והצלה.
הם גם מזכירים לנו את תפקידנו להיות ממלכת כהנים, להביא ברכה ושפע לעולם כולו ולא להיות עסוקים רק בקיומנו והישרדותינו. משלחת החילוץ היא התחלה של מימוש התפקיד הזה. תפילות שלנו על הלכודים והפצועים הם ההמשך.
מתוך כך כאב לי הלב ממש לקרוא את דבריו של הרב שמואל אליהו, שבהם קרא לנו לשיר את שירת נקמתו של הקב"ה באויביו אל מול תמונות ההרס והאובדן.
הבדלים תהומיים יש כאן בתפיסה הדתית: האם אלוהינו הוא רחום וחנון או נוקם ונוטר? האם כל ילד בטורקיה הוא אויב שאשמח במותו, או שאפילו מותו של ילד בעזה מהפצצה מוצדקת והכרחית שלנו מעציבה אותי?
ויותר מכך – האם אני מבין את ידו של הקב"ה בעולם? באיזה מידה של וודאות אני יכול לדעת למה הקב"ה מנהיג כך את עולמו, ובוודאי כשהכל כל כך טרי והדם עדיין שותת? וכשאני מתיימר לפרש – יש שם "אולי" או "ברור"?
אבל גם לשיטת הרב שמואל נראה לי שראוי לדרוש לפחות מינימום של יושרה ועקביות. אם זו משמעותה של רעידת אדמה – למה זה כך רק בטורקיה ולא בצפת? למה זה נכון רק על רעידת אדמה ולא על פיגוע נורא בנווה יעקב? האם שם הקב"ה לא מעורב?
מול מופע כזה של הרס ועוצמה אנחנו נפגשים שוב עם אפסותינו. נזכרים בקטנות שלנו מול בורא העולם. אני חושב שכדאי שהענווה הזאת תשפיע גם על השפה הדתית שלנו. להזכר שהוא גדול מאיתנו. להיזהר לא לשאת את שמו לשווא.
בתפילה שנזכה לקדש שם שמים בעולם.
=======
הרב יוסי פרומן הוא מראשי ישיבת 'מחניים' בגוש עציון
תגובות
היהדות האורתודוקסית הקיצונית, השונאת, צרת האופקים, המתבדלת - השתלטה על היהדות של כולנו, מכתיבה לנו חשיבה מתנשאת ויהירה, חשיבה שמונעת על ידי שינאה וזילזול בכל מי ששונה מאיתנו, חילוני או לא יהודי. רבנים מרשים לעצמם להחליט מה אלהים רוצה, מה הוא חושב, מה הוא עושה. בשם אלהים גם מרשים לעצמם לשנוא, לקלל ולבזות. מעטים הרבנים רחבי האופקים, רבנים מכילים, רבנים שמבינים כמה אינם מבינים.
חבל שבמקום להבהיר דברי הרב שמואל- נלחם בו. ברור שהרב שמואל התיחס לאומות הטורקית וסורית הצוררות אותנו ולא לאנשים פרטיים טובים שנפגעו
פשוט שהכל מאיתו יתברך. ומי שלא מאמין בזה, לא רק שאינו רב, אלא אינו יהודי כלל