ליל שבת שעברה, כאשר רבים התעניינו בתוצאת המשחק בין מכבי ת"א לצסק"א, התארח איש התקשורת ידידיה מאיר יחד עם משפחתו במושב אמירים, בביתו של שחקן הכדורסל לשעבר דורון שפר.

"רק ביום ראשון בבוקר הבנתי לפתע שבליל שבת נערך משחק חשוב" כותב ידידיה מאיר במדורו בעיתון 'בשבע',"ואז החלטתי שאני חייב לשאול את שפר מה הקטע שלו. הוא באמת כזה מנותק? הוא לא ידע שיש משחק? או שהוא עובד על עצמו קשה-קשה כדי להתעלם ולא להתעניין?"

אז ישבתי וכתבתי לו מייל: "דורון שלום, תודה על האירוח המקסים. סליחה אם זה לא מנומס אבל אני חייב לשאול אותך: ידעת או לא ידעת על המשחק כשהיינו אצלך?". שפר מיהר לענות: "זה יותר מורכב, זו לא תשובה של כן או לא". אז ביקשתי שירחיב ויבהיר. זה התחיל לסקרן אותי. הנה התשובה שקיבלתי ממנו, ממש במקביל לחגיגות הניצחון בכיכר רבין בתל אביב בקבלת הפנים לקבוצה. אני מפרסם אותה באישורו, כי אני חושב שהיא נותנת חומר למחשבה בסיומו של השבוע הצהוב שעבר על מדינת ישראל:

"משחק הכדורסל תופס אצלי מקום שונה ואחר מבעבר. עברתי איתו לא מעט גלגולים ובירורים. היום הוא משמש בשבילי כלי להגיע ללבבות של ילדים, בני נוער ומבוגרים. כלומר, בעיקר כלי חינוכי שדרכו אפשר לעבוד על המידות ועל דרך ארץ כמשל למשחק החיים. הכדורסל הוא עדיין חלק בלתי נפרד ממני ואהבה גדולה, אבל כיום מספיק לי הכדור והסל, בלי לוח התוצאות, המצלמות, הקהל והחלומות. כיום אני כמעט לא רואה משחקים, ומדי פעם מתעדכן ומציץ דרך העיתונים והאינטרנט בנעשה במגרשים. בשבת שבה הייתם אצלנו לא חשבתי ולא הרהרתי במשחק. למען האמת, פשוט שכחתי שהם שיחקו…

אבל בגמר ביום ראשון צפיתי. התרגשתי בעיקר מהדרך שבה הקבוצה הגיעה להישג. היו הרבה קשיים ומשברים בדרך, והם השכילו להישאר ביחד ולשבור שיאים. הם גם קבוצה הרבה פחות גדולה, עשירה וחזקה מהרבה יריבות ששיחקו נגדה, אבל הם היו מלאי אמונה ובעיקר – הם היו יחד. יסוד האחדות היה מאוד מוחשי ומעורר השראה. זה גם עורר בי שאלה: למה לחכות לגמר גביע כדי לשנס מותניים ולשלב ידיים? ואחרון חביב, יוגב אוחיון, מנציגינו הבודדים בקבוצה שמייצג משהו כחול לבן, יהודי וארץ-ישראלי. לא מעט מדובר על מכבי שכיום מורכבת בעיקר משחקנים זרים, אבל את הסל האחרון הטביע יוגב. ממש כמו בקריאת התורה בבית הכנסת בשבת, כשהמגביה – ובמקרה הזה המטביע – נוטל את שכר כולם.

"בספרי 'ענני' אני כותב שאוהדים רבים שמחו והתרגשו כשקלעתי סל, אבל הם גם כעסו והתאכזבו כשהחטאתי או הפסדתי. זוהי אהבה התלויה בדבר. בטל הדבר – בטלה האהבה. היום, כשאני בא במגע עם קהל, אולי אין התפרצויות גדולות של שמחה, אבל יש מפגש אמיתי ופתוח שנכנס יותר עמוק ללב, בשני הצדדים. אני מנסה להשיב את הספורט למקום שעליו דיבר הרמב"ם. מקום של שמחה, חדווה, יצירה, בריאות לגוף ולנפש. במשחק יש הכול. משברים, אמונה, ביטחון, התמדה, יצירתיות ועוד. זו תורה שלמה. העסק הזה הופך ללא בריא כשהכול נהיה תחרותי. כשאנחנו הופכים משועבדים לתוצאה ושוכחים את הדרך. וגם את הדרך-ארץ. התוצאה היא אלימות, לחצים, מתחים ועומסים לא בריאים. אחרי שנים קשות בתחום, מצאתי בתורה את התשובה. בניגוד לדעות הקדומות והמוטעות שלי, קיבלתי ביהדות עצות וכלים לתקן את המידות ולחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר".

הטור המלא מתפרסם היום בעיתון 'בשבע'