"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (משנה ברכות פרק ה', א), וכן "באימה והכנעה" (שולחן ערוך אורח חיים צג, ב) – דברים אלו וכיוצא בהם נאמרו על תפילת עמידה לפני ה', מברכת אבות עד ברכת השלום – "עִבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה" (תהילים ב', יא).

שירת ההלל איננה תפילה אלא שירה בציבור, ודווקא היא מתאימה מעצם טבעה לשירה ונגינה – "עִבדו את ה' בשמחה, בֹּאוּ לפניו ברננה" (תהילים ק', ב).

כמה דברים נכונים שכתב הרב שלמה אבינר על אופיה של התפילה שאין מקום בה לכלי נגינה, בהחלט מתאימים לתפילת עמידה ובמיוחד לחזרת הש"ץ שהיא מדרגת התפילה היותר גבוהה עם קדושה ונשיאת כפיים, ואילו ריקודים וכלי נגינה אינם יראה והכנעה.

אבל שירת ההלל היא עולם אחר לגמרי של עבודת ה' בשמחה וברננה, ושירה ונגינה וריקודים מביאים את תודת ההלל לשיאים, ולכן הם הידור מצווה ממש. כך הדבר גם בפסוקי דזמרה ובמזמורי קבלת שבת – אמנם את פסוקי "ארבעים שנה אקוט בדור" אני אומר במנגינת 'איכה'.

אין לערב תפילה והלל עם מצבי הנפש השונים שבהם, ולכן אי אפשר להטיל על ההלל את יראת התפילה, כשם שאי אפשר לחולל בתפילה את שירת ההלל.

זכיתי כמה פעמים לשיר הלל עם שירת ריקודים וכלי נגינה וזוהי מעלה עצומה בעבודת ה' – אסור להכניס לשם שום דבר שקשור בנצרות ובאלילות חס ושלום.

הסיבה שאבותינו לא ניגנו בשירות בכלי נגינה היא הגלות והחורבן בהם "ערבה כל שמחה" – ברוך ה' שזיכה אותנו היום לעמוד לפניו גם ביראה, וגם בשירה וברננה.