עשרה בטבת נקבע לזכר תחילת המצור על ירושלים בבית ראשון, והוצמד לו על ידי הרבנות הראשית לישראל גם 'יום הקדיש הכללי' – לזכר נספי השואה. באולפן סרוגים התארח שלמה גולדברג לשעבר מנהל מחלקת השאלה בספרייה הלאומית כדי לספר על הרצח שביצעו פולנים בעיירה של סבו הי"ד – ידוובנה.
שלמה גולדברג מספר על הטבח של יהודי ידוובנה
ידוובנה היא עיירה קטנה בצפון מזרח פולין, 150 קילומטר מצפון לוורשה, וכ-70 קילומטר מערבית מבילאיסטוק. היא נכבשה בתחילה על ידי הרוסים, ועם מבצע ברברוסה, כבשו אותה הגרמנים בדרכם מזרחה. כשבועיים לאחר כניסת הגרמנים לעיירה, ב-10 ביולי 1941, כינסו תושבי העיירה הפולנים את כל 1,600 יהודי העיירה, תוך התעללויות ומכות הכניסו אותם לאסם בפאתי העיירה שפכו בנזין והציתו. 3 צעירים יהודים ניצלו מהתופת כשברחו מתוך הלהבות לשדה החיטה הסמוך.
התיאורים הזוועתיים של ההתעללות ביהודים, מצמררים עד היום. אחת מנערות הכפר, בתו של המלמד, הייתה נערה יפיפיה, הפולנים אנסו אותה ולאחר מכן כרתו את ראשה, ובעטו בראש הכרות כמו כדורגל לאורך הרחוב המרכזי של הכפר.
אני הולך לאן שהרב הולך עם ספר התורה
רב הקהילה של ידבוונה, הרב אביגדור ביליסטובסקי יצא עם ספר תורה בראש התהלוכה של היהודים, ואמר עם בני הקהילה וידוי, כשזעקות 'שמע ישראל' נשמעו למרחוק. מיכאל קורופטווה, סבו של שלמה גולדברג, הציל טייס פולני בתחילת המלחמה והחביא אותו לכמה ימים. תושבי העיירה זכרו לו את החסד ואיפשרו לו שלא לצעוד עם שאר היהודים למוות. לפי העדויות של הניצולים הוא ענה להם: "אני הולך לאן שהרב הולך עם ספר התורה". כשאשתו ובנותיו הפצירו בו לעזוב, הוא ענה להם: "אסור לפגל את הקרבן", כשהוא מתכוון לכך שאנחנו עולים לקרבן על קידוש ה' ואסור לנו לחשוב מחשבות זרות.
אביו של גולדברג, גויס כשבועיים לפני כן לצבא הרוסי, וכך ניצל מהטבח. הוא הכיר את אשתו במחנה העקורים ברגן בלזן, לשם הובאו שורדי השואה, השניים נישאו ושלמה הוא אחד מראשוני הילדים שנולדו במחנה. הוא החליף את שמו מקורופטווה לגולדברג, כדי שיישמע יותר יהודי וכך יוכל לקבל אישור עלייה (סרטיפיקט) לארץ ישראל מוקדם יותר.
הפולנים טענו כי הגרמנים היו הרוצחים
במשך השנים, הפולנים השתיקו והחביאו את סיפורי הזוועה של יידוובנה ששוכפלו בעשרות עיירות סמוכות. בפולין טענו תמיד כי הגרמנים ביצעו את הרציחות, ולא הם. רק לפני כעשרים שנה, יצא לאור ספר של חוקר פולני בשם יאן טומאש גרוס, שמצא את המסמכים המתעדים ומאשרים כי התושבים הם הפולנים הם שהיו היוזמים, המתנדבים והמבצעים של שריפת 1,600 יהודי העיירה.
בעקבות המחקר והספר שכתב 'שכנים' (המתאר איך תושבים רוצחים את שכניהם), החל גל של מחאות בפולין נגד גרוס, והוא נאלץ לעזוב את המדינה ולהמשיך את מחקרו בארה"ב.
חובה לציין כי הטבח המוחלט הזה ביהודי עיירה שלמה, התבצע שלושה שבועות בלבד אחרי תחילת מבצע ברברוסה. הגרמנים בפולין עוד לא הורגים יהודים בשיטתיות, והרצח הזה הקדים את חיסול יהדות אוקראינה והארציות הבלטיות שבוצע בירי אל הבור, אבל כשלושה חודשים יותר מאוחר. זה לא היה פוגרום של הוצאת קיטור, אלא חיסול מוחלט של כל יהודי העיר בצורה אכזרית.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
