לא יודע מתי יהיו בחירות, אולי עוד 4 שנים, אולי עוד חצי שנה. השם יודע אבל מראש, מרצ צריכה לשחרר, היו לה יותר מידי הזדמנויות לתקן את הטעויות האסטרטגיות והפוליטיות שהיא עשתה, ובפעם הבאה כבר לא יהיה מי שיצביע לה. אנשים ירצו משהו חדש. בינתיים, נראה שאף אחד בתוך ההנהגה של מרצ (חוץ מזהבה גלאון שהתפטרה), לא טרח לקחת אחריות והם עסוקים בלהשליך אותה על לפיד ומיכאלי.

גלאון אמרה במהלך החודש האחרון, מאז הנפילה של מרצ מתחת לאחוז החסימה, שהמפלגה לא פנתה מספיק לפריפריה, אבל הציפייה הזו של להיות חכמה בדיעבד היא משהו די עצוב, במשך שנים התריעו בדגל האדום הזה, שמרצ צריכה לשנות כיוון, שמרצ לא צריכה להיות מפלגת נישה שתקועה בין הצפון הישן לפלורנטין ושבסופו של דבר יש כאן עוד ציבורים ואי אפשר פשוט להתעלם מהפריפריה. פריפריה לא חייבת להיות בהכרח דימונה, זו יכולה להיות גם הפריפריה המעמדית בתוך חולון-בת ים, בתוך אשדוד או יבנה. היא לא חייבת להיות רחוקה כדי שיקראו לה "פריפריה".

זה לא היה צריך להיגמר ככה, למרצ היה פוטנציאל להיות משהו שונה, חריג באווירה הפוליטית. מרצ יכלה לדבר לגמרי לאלו שהיום מצביעים לאיתמר בן גביר.

אני מגיע מבת ים, כל החיים שלי גדלתי שם, זה הבית שלי, לטוב ולרע, אני חולה על המקום הזה ואני לא חושב לעזוב אותו לעולם. עד לפני 5 שנים, מרצ יכלה לדבר לתושבים של בת ים, היו אנשים שיכלו לעשות את זה, היו מועמדים מעניינים שיכלו להביא משהו אלטרנטיבי לא רק במרצ, אלא גם בתוך השמאל הישראלי.

מועדון סגור שפלט מתוכו אנשים שרצו שינוי. הנהגת מרצ בבחירות 2022 (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

שמאל של עדות המזרח זו לא מילה גסה בשנת 2022, למרות שרבים עדיין לא מבינים את זה. קחו למשל את נעמה לזימי, שעושה בדיוק את אותו הדבר במפלגת העבודה ומייצגת את זה בצורה מושלמת. העובדה שיש נציגה שמדברת גם על חטיפת ילדי תימן, גם על העוולות בפריפריה שהמדינה עשתה, גם בתקופת מפלגת העבודה ההיא של אז, גורמת לי ולהרבה אחרים תחושה שיש משהו אחר בתוך השמאל הישראלי.

היו מועמדים כאלו גם במרצ, אם זה אבי בוסקילה שהיה מועמד נפלא לדעתי, שיכל לעשות הרבה דברים טובים בתוך מרצ והיה גורם לי להרגיש שלם בהצבעה שלי למרצ, ואפילו לתחושה של התרגשות. אם זה אבי דבוש, מועמד נהדר שהריץ מחנה מאוד גדול ודיבר פריפריה מפה ועד הודעה חדשה, אבל עזב את מרצ בדיוק מאותן סיבות: הוא לא מצא שם שום סיכוי לשנות משהו.

זה יכול לעבוד גם בתוך בת ים, תסתכלו למשל על קטי פיאסצקי, מישהי שנכון ל-2018 בבחירות המקומית השיגה כמעט שני מושבים בתוך עירייה שרובה המוחלט ימין. היא מצליחה לדבר בגובה העיניים של אנשים בתוך עיר ששמאל זו מילה גסה בה, בין השאר גם בגלל שרבים ממנהיגי המרכז-שמאל החליטו לוותר על התושבים בתוך בת ים, מנקודת ההנחה שזה קהל אבוד שלעולם לא יקשיב. זה נכון גם לערים אחרות כדוגמת אשדוד, יבנה, קריית מלאכי וקריית גת, לא חסר.

במשך כל השנים האלו הגווארדיה של מרצ בעטה, עיכבה ומנעה כל סיכוי אפשרי לשנות משהו בתוך מפלגה שגרמה לסלידה בכל שמאלן, ולא משנה מאיזה כיוון. אנשים שונאים עסקונה, אנשים רוצים ללכת לקלפי ולהתרגש מההצבעה שלהם. המצביעים של בן גביר הלכו לקלפי בתחושת שלמות והתרגשות ממשהו גדול שעומד לקרות, למה השמאל לא יכול להביא בשורה כזו ולהתחיל לדבר במקומות האלו בגובה העיניים? למה הכל חייב להיות כל כך קר? למה זה אף פעם לא להקשיב לפחד של הגורמים מימין, ולא רק להגיד "אנחנו יודעים יותר טוב ממך כי עשינו צבא"

המצביעים של בן גביר הלכו לקלפי בתחושת התרגשות ממשהו גדול שעומד לקרות. למה השמאל לא יכול גם? (צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90)

הרגע שבו הבנתי שיש במרצ התארגנות שלא מעוניינת בשינוי, היה במהלך פברואר 2019. במרצ החליטו לגרש את כל מי שרצה לשנות את המוסד הזה, חוויתי את זה ממש על בשרי כשחטפתי טינופת, אני, חברים ושותפים שרצו לשנות את מרצ.

אני חושב שלכל אדם שהיה מעורב פוליטית, בטח בתוך מרצ, היה את נקודת השבר שגרמה לו להטיל ספק באנשים שמריצים רעיון, ובאנשים שמחזיקים מפלגה. כשאבי בוסקילה הפסיד את הפריימריז, הבנתי שגם אני ועוד הרבה אחרים לא רצויים במועדון הסגור והמיוחד.

מרצ עשתה את כל הטעויות האפשריות בדרך לקבר שנקרא אחוז החסימה. אני רואה גם גורמים שממשיכים עם הנרטיב ש"הרעיון של מרצ לא מת". בהחלט, הרעיון לא מת, יש הרבה שמאלנים ושמאלניות שרוצים את מה שמרצ ייצגה, אבל בקונוטציה אחרת, בטון אחר, בווייב אחר ובטח לא באותה תחושה של עסקונה שבועטת אותך מתחת למסילות כשלא נוח לה עם משהו חדש שמתארגן בתוך המוסד שלהם.

אביב ישר הוא פעיל מרצ, תושב בת ים.