"הטענות על חטיפת ילדי תימן הוכחו כעלילה"

חשיפה

לאחרונה פורסמו מעל 200 אלף מסמכים, תוצרי ועדות החקירה בפרשת 'לדי תימן'. כ-1,000 ילדים מעליה זו 'נעלמו' בשנות המדינה הראשונות (תקופת ה'מעברות'), ומשפחותיהם, בליווי וליבוי ארגונים, הרעישו עולמות מתוך אמונה ובטחון כי מדובר בשיטתיות מאורגנת באחריות ממשלת ישראל ושלוחותיה. לפי הסיפורים שהועלו במרוצת השנים (רובם כ)כולם היו מאושפזים בבתי חולים ולא שבו עד היום הזה. מזה שנים ארוכות נמצאו מאות(?) קברי ילדים חסרי-שם ונעדרי רישום, ומכאן כי חלק ניכר מן הנעלמים נפטרו; מנגד, הכל מודים כי התייחסות המימסד הסוציאלי, הרפואי והקליטתי היה מתנשא ופטרוני כלפי עולי תימן ה'נחותים'.

טענה מרכזית היתה ועודנה מדוע לא טרחו לאתר את המשפחות ולהודיע להם על מות ילדיהם ומסירתם לחברא-קדישא. להגנתם החלקית ייאמר כי שוכני המעברות היו חסרי כתובת ונסיבות קליטת העליה ההמונית בשנות קום המדינה הקשו ביותר. במיוחד כאשר משפחות עולי תימן היו חסרי התמצאות וחסרי יכולת לעקוב אחר ילדיהם המאושפזים. שברון הלב המשפחתי נוגע ללב, וכתם כבד מוטל על הפקידוּת של אותם ימים אשר נהגה בחוסר רגישות חמור עד מחפיר. אבל, אבל אין שום טעם לדון על האחריות הפלילית האישית. מעבר להתיישנות המשפטית הנסיבות מעורפלות, ודומה כי 200 אלף המסמכים לא הניבו עדות כנגד רשלן או פושע.

חטיפה?

עד כאן סעיף משני ב'פרשה'. ברם, ההאשמה המרכזית והרעשת העולמות בקרב עדת תימן היא עלילת קיומה של מערכת ממוסדת בחסות השלטונות ל'חטיפת תינוקות' ומסירתם לאימוץ בארץ ובארה"ב (לחשוכי ילדים בעלי אמצעים, לניצולי שואה). המאשימים לא בחלו גם בהעלאת חשד ל'ניסויים' רפואיים וכד'. לחישות רמות הציגו תרחישי בלהות אשר מתברר עתה, בחשיפת 200 אלף המסמכים, שהן בגדר 'עלילות דם' חסרות ביסוס עובדתי. באזניי, 'הספקולציות התימניות' כנגד ה'אצולה האשכנזית' היו תמיד אבסורדיות; לפעילות חשאית כזו חייבת להיות עשרות שותפי סוד. לחלוטין לא יתכן שבמשך 60 שנה לא קם רופא או אחות, עסקנית ויצ"ו או איש סוכנות, פקיד קופת חולים או מבריח גבולות שיתוודה לפני מותם על פשע מאורגן שכזה, אישי ולאומי, אשר ילווה את מצפונו לעולם האמת. תחקירני תקשורת אובייקטיבים לא עלו על עקבות פרשיית הפשע הלאומי המאורגן שמהדהדת באזנינו זה עשרות שנים. ועוד, ובדגש חזק: מסירת ילדים תימנים לאימוץ אשכנזי לא ניתנת להסתרה חזותית, ועלילת הדם נתקלת בחומת כהות העור!

אכן, עד אלו הימים שתקתי, כמו כולנו, מתוך חשש שמא ועדות החקירה אכן עלו על עקבות הפושעים, וחסיון חומר החקירות מרמז על כך… והנה עתה, לשמחתי, נסו הצללים! לא נמצאה עדות לשום התארגנות חטיפתית או מערך לאימוץ מתחסד.

אני יודע היטב כי המשפחות, וארגוני 'למען' ו'אנטי', לא יתנו להעדר עובדות לקלקל את ההאשמה ההיסטורית, שהפכה לאתוס עדתי (מכונן?)! ורצח ארלוזורוב יוכיח…

* * *

עלילות יוסף הגנוב ומכור מטלטלות את ראשנו מדי שנה מחדש. הסיפור הפנטסטי עולה על כל דמיון, ולמרות הצלחותיו המסחררות של יוסף התחבולן נותרה שאלת מפתח בלתי פתורה, והיא אתגר לכל פרשן ודרשן: מדוע לא טרח יוסף להודיע ליעקב כי הוא חי?

הרמב"ן (מב,ט) נזקק לשאלה זו: "יש לתמוה איך לא שלח כתב לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים. ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו [אלא] הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות" (אביו ואחיו משתחוים לעומתו-לאלומתו). פרשנים קדומים (אברבנאל, ה'עקידה') לא אהבו פתר זה: "הנותן חלומות יגיש פתרונם" ולא החולם! יש שפירשו שיוסף הצדיק התאפק כדי להניעם לחזור בתשובה, ביחסם לבנימין. והנה מיקבץ תנ"כיסטים בני דורנו: הרב יואל בן נון (מגדים א) מעלה רעיון מפתיע: הכל מסכת טעויות! יוסף ציפה שאביו יחפשנו, ומשבושש היה בטוח שהקב"ה הרחיק אותו כישמעאל ועשו ("נשני אלקים"). חנן פורת ז"ל: צדקותו שלא לצער את אביו ולחפות על אחיו גברו על רגשותיו. פרופ' שלום רוזנברג מציע: הדחקה בעקבות טראומה.

ואנכי, כמי שמקובלת עליו גישת 'אישי התנ"ך בגובה חז"ל', ולא חטטנות פסיכולוגית בגובה העינים, מקבל את את גישת הרמב"ן המיסטית, הנשענת על חז"ל (ב"ר וישב פה): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, יעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק ובורא אורו של מלך המשיח". אין דורשין במשיחיות בן יוסף שכולה לוטה בערפילי גאולה.