כבר יותר מדי זמן שמתעללים מיניים משתמשים במניפולציות של הפחדות ואיומים על מנת למנוע מקורבנות התעללות לאזור עוז ולהתלונן.

השימוש בטקטיקות הפחדה כמו גרימת חילול ה', או פגיעה בשם הטוב של המתעלל, הריסת מקור מחייתם, חיי משפחתם, או עתיד השידוכים של ילדיהם, הם רק חלק מאמצעי הרטוריקה שננקטים להשתקת העניין. ישנם רבנים שאפילו מעלים מושגים הלכתיים כמו "מסירה" ו"לשון הרע" על מנת לשכנע ולמנוע מהקורבנות ומשפחתם מלדווח לרשויות על ההתעללות.

אך ההלכה לא רק שמתירה לדווח על האשמות להתעללות לרשויות המתאימות, למעשה, ההלכה דורשת מאתנו לדווח. בזמן שלרבים מאתנו זה ברור מאליו, למרבה הצער, לאור המקרים הלא מעטים שפורסמו לאחרונה שוב מזכירים לנו שלעולם הדתי עדיין יש עוד עבודה רבה לעשות בלהעלות מודעות לתופעת ההתעללות, וליצור מקום בטוח לקורבנות לדווח ולחשוף את הפוגעים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אבי מעוז על פרשת הרב טאו (צילום: ערוץ כנסת)

מסירה

התלמוד אוסר על מסירה – הלשנה של יהודי על יהודי אחר, או מסירותו לרשויות האכיפה (גיטין ז, ע"א; ראש השנה יז, ע"א).

מסירה היא עבירה כל כך חמורה שהיא נחשבת לחטא שדינו מוות (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק ח, י). בתלמוד (בבא קמא קיז, ע"א) מסופר על אחד מן החכמים ששבר את צווארו של יהודי שעמד להלשין על חברו, היות שעצם האיום של מסירה דינו עונש מוות (ראה רמב"ם, שם). רמב"ם ומקורות אחרים משווים בין מוסר לרודף, שרודף אחר מישהו בכוונה להרוג או לאנוס. מסירה נחשבת לכזאת סכנה מידית, שהרמב"ם פוסק: "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות" (שם. ראה גם שולחן ערוך, חושן משפט, שפח, י)

אך לפי מקורות רבים, איסור המסירה מוגבל להלשנה על יהודי לממשל מושחת שלא יהסס לגזור עליו דין עונש מוות. מסירה לא תופסת בחברה שמקיימת חוקת צדק ומשפט.

בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, מעיר הערה חשובה: "הערה ידוע לכל קוראי הדורות שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש בטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים אף שנשאו עליהם שם משרה כידוע גם היום מאיזה מדינות מאפריקא השוד והחמס שפחות הממשלה עושים ועל טוב יזכרו מלכי איירופא וביחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות למען יהי לכל איש ואיש בטחון על גופו וממונו באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם ועל זה סובב הולך כל דיני מסור ומלשין שבש"ס ופוסקים כאשר נבארם בס"ד כי המוסר ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה הלא רודפו בגופו וממונו ולכן ניתן להצילו בנפשו . . . " (ערוך השולחן, חושן משפט שפח, ח)

כשכתב את הדברים הנ"ל בשלהי המאה ה-19, הרב אפשטיין האמין שמסירה חלה רק במקרים שמוסרים יהודי לממשלה של "שודדים". בתקופתו כבר היתה הגנת הצאר על נתיניו, לכן מסירה כבר לא היווה עניין. כל שכן היום! ובזמן שכוונת פסיקה זו הינו נושא לדיון מסוים, הוא מצוטט על ידי מקורות רבים מאוחרים יותר כמקור מהימן. למעשה סמכויות רבות של בנות זמננו מתירות לדווח על פשעים שבוצעו על ידי יהודים במדינת ישראל, ארה"ב ומדינות מערביות אחרות, כאשר לעבריין לכאורה יש את הזכות למשפט הוגן (ראה למשל, שו"ת ציץ אליעזר יט, נב).

כמו כן, סמכויות רבות בנות זמננו פוסקות שחובה לדווח על האשמות של התעללות לרשויות הרלוונטיות, ביניהם: הרב שלום יוסף אלישיב, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב משה שטרנבוך, הרב אשר וייס, והרב צבי שכטר. לא רק שזה לא עובר על איסור של מסירה, אלא שדיווח על התעללות הינו עניין של פיקוח נפש, היות והטראומה שנגרמת מהתעללות יכולה להרוס חיים.

לשון הרע

לשון הרע הינו איסור כל כך חמור עד שחז"ל משווים אותו לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים (ערכין טו, ע"ב). הרב ישראל מאיר הכהן מראדין מתחיל את עבודתו המרכזית, "חפץ חיים" , על ידי חישוב של כמה מצוות עשה ולא תעשה אדם עובר כשמדבר לשון הרע.

התורה מצווה: "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז). אך עצם המשך הפסוק נראה כהגבלה על האיסור: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אם רעך בסכנה, אז דיבור כזה מוצדק – אפילו נדרש (ראה את פירושם של חזקוני, אור החיים, והעמק דבר, שם).

למעשה, ספר החינוך (מצוה רלו) פוסק שאיסור על לשון הרע איננו רלוונטי אם "תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב" (ראה גם שערי תשובה ג, רכא). ולפי הרמב"ם, איסור על "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" כולל כשמישהו שומע על מזימה נגד רעהו ולא עושה דבר (הלכות רוצח א, יד).

סמכויות רבות פוסקות שאם יש "תועלת" (=תועלת מעשית לשתף מידע) מותר לדבר לשון הרע (ראה חפץ חיים, הלכות לשון הרע י, א-ב, והתנאים שהוא מתנה שם).

האם יש תועלת גדולה יותר מאשר שמירה על בני קהילתנו מפני התעללות?

הרב ישראל איסר איסרלין, שמכהן כדיין בוילנה במאה ה-19, כתב: "וראיתי להזכיר פה על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא: מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו" (פתחי תשובה, אורח חיים, קנו).

הרב משה שטרנבוך יצא בביקורת חריפה על מנהל ישיבה המסרב לקבל האשמות נגד ר"מ בישיבה על התעללות שביצע נגד תלמידיו, בטענה שדיווחים כאלו מהווים לשון הרע (שו"ת תשובות והנהגות ה, שצח). הרב שטרנבוך כותב שההנהלה חייבת לקחת ברצינות כל אשום, אפילו כשעניין איננו ברור, ולהסיר את המתעלל החשוד מן המוסד החינוכי, או לשים אותו תחת פיקוח צמוד ומתמיד עד שהעניין ייושב. הוא מסיים את תשובתו:  "מצוה גדולה לספר כל חשש וחשש, והמנהל צריך לשמוע ולחשוש ולשמור על התלמידים שמירה מעולה, ואם מתרשל הרי הוא בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמייה' ".

יש רבנים המאמינים שמוטב לטפל בעניינים מן הסוג הזה בשקט מבפנים ולהימנע מחשיפה בחוץ. אך הבעיה עם שמירת האשמות על התעללות בשקט והבחירה לפתור את הבעיות בתוך הקהילה מול הרבנים, היא שלעיתים קרובות המתעללים ממשיכים לפגוע. אם יש מידע קונקרטי – "רגליים לדבר" – או שמועות עקשניות – "קלא דלא פסיק" – מצוה לפרסם על מנת לשמור על הקהילה.

ברוך ה', בשנים האחרונות אנו רואים בעולם הדתי עליית המודעות בנושא התעללות. אך חשוב ביותר שנמשיך לדבר על התעללות בקהילות שלנו ובביתנו. על ידי דיבור פתוח על התעללות, אנחנו מעצימים את הקורבנות לחשוף את ההתעללות ובכך לסייע בעצירת המשכה. על ידי הדיבור על התעללות, אנו יוצרים מקום בטוח היכן שהקורבנות יכולים לשתף את סיפורם ולהתחיל להבריא. ועל ידי הדיבור על התעללות, אנו יוצרים מודעות בקהילות שלנו ויכולים לחנך את ילדנו כשאנו נותנים בידיהם את הכלים הנחוצים לשמור על עצמם.

=======

שמשון הכהן נדל מכהן כרב קהילת "זכרון יוסף" בירושלים, וראש כולל "סיני"