נשיא ארה"ב ה-39, ג'ימי קרטר, מת הלילה (שני) בגיל 100, כך הודיעו בבית הלבן

כהונה אחת שנויה במחלוקת

ג'יימס ארל "ג'ימי" קרטר הבן עלה לשלטון בשנת 1977, לאחר שניצח בבחירות 76' את הנשיא המכהן ג'רלד פורד ברוב דחוק של 50% לעומת 48% של פורד, אך באלקטורים השיג 297 לעומת 240.

הנשיאים לשעבר קרטר ופורד. קרדיט: mark reinstein / Shutterstock

קרטר הגיע כמועמד יחסית אנונימי בהתחלה, ובפריימריז הדמוקרטי לא נתנו לו סיכוי גדול, אך לבסוף הוא התחיל לתפוס תאוצה, דווקא כאאוטסיידר. בתקופה ששררה אחרי פרשת ווטרגייט תחת הנשיא ניקסון, אותו ירש פורד לאחר שהתפטר, חיפשו המצביעים מישהו חיצוני ש"ינקה" את וושינגטון.

למרות כל זאת, קרטר הצליח לשרוד רק כהונה אחת, והפסיד ברוב גדול לרונלד רייגן השמרן והכריזמטי בבחירות 1980.

קרטר ניסה להפוך את הממשלה ל"יעילה ובעלת חמלה", אולם באמצע משבר כלכלי שנגרם בשל משבר האנרגיה והסטגפלציה, התקשה בהשגת המטרות. עם סוף כהונתו, הצליח קרטר להוביל לירידה מתונה בכלכלה ובגירעון, אולם המיתון המשיך. קרטר הקים את מחלקת החינוך של ארצות הברית ואת מחלקת האנרגיה של ארצות הברית, ביסס מדיניות אנרגטית וניסה לבצע רפורמה בשירות לאזרח ובביטוח הלאומי.

בנושאי חוץ הדגיש את נושאי זכויות האדם. הוא חתם על הסכם סאל"ט 2 להגבלת נשק עם ברית המועצות וקידם את הסכם קמפ דייוויד.

היחסים עם ישראל והמזרח התיכון

קרטר הוביל גישה של ניסיון להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל למדינות ערב השכנות ולא לפתרונות חלקיים, זאת על רקע משבר האנרגיה שהגיע לאחר מלחמת יום כיפור.

קרטר היה הנשיא הראשון ששם דגש על הנושא הפלסטיני, שממשלים קודמים התייחסו אליו כבעיה שולית. במהלך הביקור של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין בבית הלבן, הבהיר לו קרטר כי היעדר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני מלבה את לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", והצהיר כי ארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס.

קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים.

אחרי המהפך ועליית בגין לשלטון, הצליח קרטר לשכנע את אנואר סאדאת, נשיא מצרים, לבקר בישראל. ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים, טרפו את הקלפים.

בסופו של דבר, התכנסו הצדדים בוועידת קמפ דייוויד שיזם קרטר ב-4 בספטמבר 1978. קרטר ניסה להגיע לשני הסכמים, אחד בנושא הפלסטינים, שטחי יהודה ושומרון ועזה, והשני בנושא הסכם בין ישראל למצרים, יחסי המדינות והנסיגה הישראלית מסיני. בסופו של דבר רק ההסכם השני יצא לפועל.

הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם בסופו של דבר ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסה להיסטוריה. קרטר זכה לשבחים על מעורבותו בנושא ההסכם, והיו שטענו שללא מעורבותו לא היו הצדדים מגיעים להסכם.

קרטר נתפס במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית ואף על ידי האמריקאים עצמם, כנשיא עוין לישראל, בין היתר בעקבות הלחץ שהפעיל על ישראל לחתום על הסכם שלום. בעקבות זאת, בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים.

משבר בני הערובה באיראן

אחד מהנושאים העיקריים שתרמו לתבוסתו של קרטר היה משבר בני הערובה באיראן. ב-1979 עשרות סטודנטים אמריקאים נתפסו על ידי המשטר האיראני בדיוק לאחר המהפכה שבה עלה לשלטון שלטון האייתולות. האיראנים דרשו את הסגרתו של השליט האיראני הקודם, השאה, לו נתן קרטר מקלט בארה"ב, בתמורה לשחרור השבויים.

קרטר סירב לדרישה האיראנית, וניסה לבצע מבצע חילוץ מוטס, שנכשל כישלון טוטאלי, ופגע בו וביוקרה האמריקאית. לאחר שמת השאה, הבשילו התנאים למשא ומתן עם האיראנים, אך בשלב זה קרטר כבר הפסיד בבחירות.

לאחר הנשיאות

בשנת 1982 הקים הנשיא לשעבר את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. המרכז סייע בשיפור איכות החיים בשמונים מדינות שונות. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. בשנת 1987, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה.