מטחי הרקטות לצפון הם דווקא עדות למצוקה של ארגון הטרור

במשך שנים האכילו את הציבור הישראלי בקונספציה לפיה חיזבאללה הוא צבא אימתני ובלתי מנוצח. סיפרו לנו על "משוואות הרתעה" ועל הדאחיה שתחריב את תל אביב.

 והנה, בחלוף שלוש שנות מלחמה, התוצאות בשטח מציגות תמונה אחרת לחלוטין: חיזבאללה אולי אינו מורתע לחלוטין, אך כוח ההרתעה שלו מול מדינת ישראל הושמד.

ארגון הטרור הלבנוני כבר לא מדבר על "כיבוש הגליל"; הוא עבר למלחמת הישרדות בגרילה, תוך התבססות על רחפנים זולים וטקטיקות של ייאוש. חוליות השטח שלו מנותקות, מערכי הפיקוד והשליטה שלו ספגו מכות אנושות, ומלאי הטילים האיכותיים שלו הולך ומתאדה.

המצוקה המבצעית הזו היא בדיוק הסיבה שבאיראן נלחצים, ומנסים לאכוף עלינו הפסקת אש בכל מחיר. בטהרן מבינים היטב שאם צה"ל ימשיך במומנטום, "אוגדת" באדר במרחב צידון תיכתש כליל, והדרך לבקאע המערבי  שם מחכה אוגדת ח'ידר החלשה תהיה פתוחה לחלוטין. אסור לתת להם את חבל ההצלה הזה.

הקרעים בתוך לבנון מוכיחים שוב שבמזרח התיכון מכבדים רק כוח. ברגע שחיזבאללה נחלש צבאית, היסודות הפוליטיים שלו החלו להתפרק. הארגון נכשל בבלימת החלטות הממשלה הלבנונית נגד הפעילות הצבאית שלו ונגד איראן. במקביל, יריביו של הארגון, ובראשם השרים הנוצרים, מגלים תעוזה שלא ראינו שנים, מתריסים נגד פטרוני הטרור ואף מפעילים כוח פיזי נגד פעילים שיעים במרכזי העקורים.

אך האיום המרכזי על הארגון מגיע דווקא מבית. מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, מתגלה כדמות חיוורת וחסרת סמכות. מי שמנהל את ההצגה השיעית כיום הוא יו"ר הפרלמנט ומנהיג תנועת "אמל", נביה ברי, שמנצל את חולשת חיזבאללה כדי לנגוס במוסדות השיעים ולהשתלט על המועצה השיעית העליונה. השבר הפנימי עמוק כל כך, עד שקאסם הסתכסך עם בכירי הזרוע הצבאית (ובהם היית'ם טבטבאי וואפיק סאפה), מה שאילץ את איראן להזיז אותו הצידה, לשלוח קצינים מטהרן ולקחת את הפיקוד הישיר על הלחימה בשטח.

לא רק הטילים של צה"ל מכריעים את חיזבאללה, אלא גם הכלכלה. החלטת המערכת הביטחונית לפגוע בבנק "קרד אל-חסן" ובחברת הדלק "אמאנה" צינורות החמצן הכלכליים של הארגון בשילוב לחץ אמריקני על רשתות הרווחה שלו, הותירו את חיזבאללה מרושש. משכורות לאנשי הסגל לא משולמות באופן סדיר, ולמעלה מ-1.6 מיליון עקורים (ברובם שיעים) נותרו ללא קורת גג, ללא פיצויים וללא אופק לשיקום.

היסודות של חיזבאללה מתערערים

התסיסה בבייס השיעי הולכת וגוברת. אמנם השיעים בלבנון עדיין נאחזים בנשק של חיזבאללה מפחד שישראל או העדות האחרות יחסלו אותם (בדומה לגורל העלווים בסוריה לאחר נפילת אסד), אך הנאמנות העיוורת לאיראן נסדקה קשות. הם מבינים שטהרן השתמשה בהם כבשר תותחים.

חיזבאללה נמצא כעת בנקודה הפגיעה ביותר מאז הקמתו. הוא עדיין מהלך אימים ונהנה מהפיצול העדתי בלבנון, אך היסודות שלו מתערערים.

מדינת ישראל חייבת להבין: הפסקת אש בעת הזו היא מחדל אסטרטגי. זה הזמן להגביר את הלחץ הצבאי על הדאחיה בביירות, למוטט את המערכים בצידון ובבקאע, ולנצל את חולשת הפטרון האיראני. מול ארגוני טרור איסלאמיסטים אין מקום ל"הסדרים" זמניים שיאפשרו להם להשתקם – יש מקום רק להכרעה מוחצת שתסיר את האיום מעל תושבי הצפון לתמיד.