אחרי שתמהתי בשבוע שעבר על תגובת החרדים לחוק החדש (שלמעשה אומר ששום חרדי לא יגויס בכפיה), וכתבתי על כך מאמר שזכה לתגובות נזעמות של חרדים רבים, אני עדיין מנסה להגדיר לעצמי מה קורה.

אז בעקבות העצרת הערב, אני מנסה לחשוב שוב למה החרדים כועסים?

ובכן: נכון שהשיקול לעצרת הוא בעיקר פוליטי, ונכון שהחרדים היו מגיבים כמו שהגיבו על כל הצעת חוק שהיתה עולה בעניין, אבל בכל זאת יש בחוק הזה משהו קצת נבזי ומרגיז כלפי החרדים.

החוק פוטר חרדים מסנקציות, בתנאי שהם יעמדו ביעדי גיוס. החוק רוצה להביא לידי כך שלהנהגה החרדית יהיה אינטרס בכך שחרדים רבים יתגייסו. החוק רוצה לגרום לכך שההנהגה החרדית עצמה תעודד (או לפחות לא תתנגד) התגייסות של צעירים חרדים. החוק רוצה לרתום את ההנהגה החרדית לטובת הגיוס. וכאן יש כאן משהו בהחלט נבזי.

 נשקר ונרמה – העיקר שלא נתגייס

אלא מה? זאת נבזות כנגד נבזות. החרדים עצמם, כבר ששים ושש שנים, עושים את התורה קרדום לחפור בה. בשם הערך החשוב של לימוד תורה, הם פוטרים משירות גם את אלה שלא ממש מקדישים את חייהם ללימוד תורה, אם נדבר בעדינות.

עם קום המדינה, חיפשו החרדים דרך למלט את ילדיהם מהגורל האומלל של גיוס לצבא הצאר לא עלינו. הם כבר מנוסים בזה. הם תמיד מצאו דרכים להשתמט מגיוס לצבאותיהם של הצארים השונים. הפתרון נמצא בכך שחשוב לשמור על התורה, ומעתה כל חרדי הוא אוטומטית לומד תורה. בראשית ימי המדינה, גם הנהגת המדינה מצאה בכך סידור נוח. הנהגת המדינה ידעה שהיא לא יכולה לגייס את החרדים בכח, וחוץ מזה שהיא רצתה צבא חילוני, ורצתה להרחיק את החרדים ממוקדי הכח. כך התירוץ הזה התקבל על דעת הכל.

אבל עם הזמן, התירוץ כבר לא עובד. יתרה מכך – בשנים האחרונות חרדים רבים אכן מתגייסים. אם ההנהגה החרדית היתה ישרה, היא היתה צריכה להכריז בקול: כל מי שלומד תורה, שישב וילמד, וכל מי שלא לומד – שיהיה ישר ויתגייס. אבל ההנהגה החרדית לא מעלה על דעתה לעשות את זה. שהילדים שלנו יתגייסו לצבא הצאר? חס וחלילה. הם לא לומדים? אין דבר, נשקר, נרמה, נבלף, ונגיד שכולם לומדים. העיקר שלא יתגייסו.

אז בא החוק ואומר: אנחנו לא נפגע בעולם התורה: אנחנו נפטור את כל אלה שאכן לומדים. אתם תדאגו שמי שלא לומד יתגייס. יהיה לכם אינטרס להיות ישרים ולא לשקר. עם עקש תתפל. לא נעים. אז זהו, קהל יקר, מי שבאמת לומד לא יגויס, ולא תהיה שום פגיעה בעולם התורה. אבל אתם תאלצו, עד כמה שזה לא נעים, לומר את האמת.