בתחילת שנות ה-50 התרחש הפיצול האידאולוגי בתנועה הקיבוצית, בין תומכי מפא"י למפ"ם על רקע היחס לברית המועצות וסוגיות חינוכיות הנלוות לכך.

קו השבר היה דרמטי, משפחות נקרעו בפיצול הזה ודם עכור זרם בנחל חרוד. מאז, ברית המועצות התפרקה ופשעי סטלין התגלו לציבור, אך קו השבר נותר בנוף הארצישראלי בין איחוד למאוחד.

ממרחק הזמן, הפיצול הזה נראה מגוחך, בטח לא בדציבלים הללו. אשדות יעקב היה הקיבוץ הראשון שהתפצל על רקע אידאולוגי, ועל קרע זה, הוקם איחוד הקבוצות והקיבוצים שנבדל מהקיבוץ המאוחד.

לעג הגורל הוא שכיום גם אשדות יעקב איחוד וגם אשדות יעקב מאוחד חברים שניהם בתק"ם – גוף שאיחד בין שתי התנועות גם יחד בנוסף ל"קיבוץ הארצי".

היום הדבר נראה לנו כמהומה על לא מאומה, והנה כוס אחת של מים בניחום אבלים מזכירה לנו שבכל דור ודור יש על מה להתפצל ולהתפלג עד כדי אי הגשת כוס מים לנבחר ציבור.

נזכיר, כוס מים היא דבר אלמנטרי. בכל מסעדה, יוקרתית ככול שתהיה, מגישים אותה חינם. לא דובר על תוספת לקינוח או קרקר סובין עם קרפצ'ו, שגם כאן הנימוס היה מחייב התנהגות אחרת.

היו גם היו מחלוקות, חרמות ושנאות בישראל. אנו זוכרים את המלחמה הנוראה בין בני בנימין לשאר השבטים, רק שכאן זה היה סביב סיפור מחריד של פילגש בגבעה, גם רצח גדליה בן אחיקם אנו זוכרים (על ידי צום), את הקרבות בימי בית שני ועד התקופה המודרנית; הסזון, אלטלנה, אוסלו, רצח רבין ועקירת סיני וגוש קטיף בהתאמה.

כאן אין מלחמה, ירי, או רצח חלילה, כולה רב שהרגיש שאינו יכול להגיש כוס מים לשר לשירותי דת. אגב, זאת לא סתם הרגשה אותנטית ודילמה פנימית, הוא פרסם אותה בציבור ושאל לדעתם.

גם עם המבקרים אותו הוא התפלמס והסביר כי חסד לא סותר טיפול ברע, תוך שהוא מביא לדוגמה את אברהם שיוצא למלחמה עם ארבעת המלכים ומגרש את הגר ובנה. רק לפני זמן לא כל כך רב, ראש מפלגת הציונות הדתית – בצלאל סמוטריץ', נתן לגיטימציה לכך שהציבור לא יכניס את אנשי ימינה לבית כנסת.

איפה עובר הגבול?

לא יודע מה המצב כעת, לאחר פרישת ניר אורבך, אבל על פי סקר שערכנו בסרוגים, גם לאחר שעידית סילמן ערקה לאופוזיציה, 60% ממצביעי ימינה חושבים שהקמת הממשלה הנוכחית הייתה ההחלטה הנדרשת על פי התנאים הקיימים, גם בכל הסקרים הם נמצאים מעל 5 מנדטים, לכן לא רק מבחינת פרוצדורלית של הרכב הכנסת, כהנא, בנט ושקד הם עדיין מייצגים ציבור והמחרים אותם בעצם מחרים את אותו הציבור.

במדינה בלי חוקה וכללי משחק ברורים, כל אקט כזה של חרם, הוא קביעת גבולות לוויכוח הבא. כי אם כהנא כל כך רע, עד שדוגמא לכך היא מלחמה בארבעת המלכים, מדוע להסתפק רק באי הגשת כוס מים ולא לשפוך אותה עליו? למה רק להחרים בבית כנסת, אם אפשר להחרים גם במקום העבודה תומכים של המהלך? אני חלילה לא קורא לעשות כך, אלא שואל מה הגבולות הוויכוח ביננו.

יש פעמים באמת צריך לנקוט בצעדים חריפים, השאלה על מה אנחנו שולפים את התותחים הללו. כי היום זה כוס מים ומחר זה יותר מכך. היום זה אצל כהנא ומחר זה אצל סמוטריץ'. חייל בעל תפיסות שמאל, מקריב אידיאולוגית הרבה יותר בשביל לשרת ביו"ש, מאשר רב שצריך להעביר כוס מים לשר בישראל.

לא סתם הבאתי את הפיצול בקיבוצים בתחילת הפסקה. המאבק בין תומכי הממשלה הזו למתנגדיה, דומה מבחינת הרעש והמהומה אל מול ההשלכות בשטח. כשבוחנים את קו השבר, בכל סוגיה ופרמטר שהוא, הוא עם הרבה אמוציות ורוח והרבה פחות נושאים מהותיים שמונחים על השולחן. אין מהלך מדיני דרמטי, לא שאלת גיוס מול לומדי התורה, אין סוגיה אידיאולוגית שחוצה מחנות שחברי הממשלה צריכים להצביע עליה. אין שום נושא אקוטי שבמחלוקת שמובא לדיון.

מי שמתחיל בחרמות, נידויים וקונמות, יכול למצוא את עצמו גם בצד השני של החרם. הייתי ממליץ לשקול היטב מתי שולפים אותה מנדנה ועוד לא דיברנו על השאלה על מה חרבה ירושלים לקראת חודש תמוז הבא עלינו לטובה, אנו מקווים כך.