עד שנות התשעים הונהגה בקיבוצים שיטת "החינוך המשותף", בה נמסרו התינוקות לבתי הילדים כבר בהיותם בני שלושה ימים. ההורים נפגשו עם ילדיהם לארבע שעות ביום, ולעת ערב היו הילדים חוזרים לבית הילדים לנום שם את שנתם. הסרט "ארבע שעות ביום", חושף את סיפורן של אימהות מהתנועה הקיבוצית, שבשם האידיאולוגיה, התבקשו למסור את ילדיהן לבתי ילדים ובכך לוותר על חלק מחוויית האמהות.

צפו בהצצה:

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

באדיבות כאן 11

הלינה המשותפת בבית הילדים הייתה אחד היסודות המרכזיים שהנחה את התנועה הקיבוצית מיום היווסדה. טובת הילדים, חינוכם והגנתם, הועמדו בראש מעיניו של הקיבוץ, וחבריו ראו בגידול הילדים אחריות משותפת. בכל אחד מהקיבוצים החלו ברבות השנים לערער על שיטה זו, עד שבשנות התשעים בוטלה באופן מוחלט הלינה בבית הילדים, וילדי הקיבוץ של היום גדלים עם הוריהם, אך הזיכרונות מהתקופה ההיא צפים ועולים.

(עדה רון. מתוך "ארבע שעות ביום", כאן 11 | צילום:עידו לביא)

הסרט הדוקומנטרי "ארבע שעות ביום" שיצרו איילת דקל ואוריין צ'פלין, ומתבסס על ספרה של צ'פלין, מעמיד במרכזו את חוויית האימהות של שמונה נשים שגידלו את ילדיהן באורח חיים ייחודי, שיש מי שיגדירו אותו כ"ניסוי חברתי". כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? איך הן חיות עם הבחירות שעשו, בחירות שהן חלק מזהותן, ומהם הרגשות והערכים שמלווים אותן סביב אימהותן הייחודית?

הסרט ישודר ב-כאן 11 ביום שלישי, 8 בפברואר, בשעה 21:10.