מיומנה של רווקה דתייה: דייטים בעולם של צ'אטים

זה כמעט מצחיק אותי, אבל כנראה שלא באמת, לראות איך דברים חוזרים על עצמם.

כמו אופנות. תחילה אלו היו חצאיות הפליסה, אח"כ שבו הפלטפורמה ונעלי הרוקי, אח"כ המסטיק בזוקה ועלמה. בקיצ' גלגל חוזר בעולם.

ואולי בכלל לא הייתי צריכה לתמוה על כך, ששבו גם הצ'אטים.

היום הצ'אטים הם של פייסבוק או סתם באתר הכרויות,

שם אתה יכול לדלות מידע יותר מבסיסי, על פרטנר השיחה שלך.

אני לוקחת אתכם במסע בזמן (שגר אותי סקוטי!) כ-12 שנה אחורה,

עידן בראשיתי, כמעט בתולי של אינטרנט.

של צ'אטים בלי תמונות, עם ניקים משעשעים שעליהם נבנו תילי תילים של פרשנויות.

אני זוכרת את ההתלהבות בשיחות הללו, עם זרים שנהיים חברים לרגע.

חלוקת השנינות המהירה, הרחרוח הווירטואלי ההדדי.

זאת הייתה תקופה קסומה, שכמו כל תקופה טובה מסתיימת במהירות רבה מדי.

הייתה תמימות וישרות ומי שהסתתר מאחורי המקלדת לא ניסה להפיל איזו נערה תמימה בסבך מילותיו. כי אם כלי בלתי אמצעי להכיר. ואולי אפילו למצוא בן זוג.

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שבהם נכנסתי, את חדוות המציאה של פרטנר איכותי.

הרי זה לא שבכל ערב אתה נופל על יהלום. שכל הפרטים נופלים במקום, ושהשיחה קולחת, ונעים, והוא מעוניין ואף חותם את השיחה בבקשת מספר הטלפון שלך.

אבל היו הרבה מקרים כאלה.

ובאותה תקופה כשאופציות ההכרות היו חברים שלא טורחים להציע הצעה,

ושדכניות שמנסות לתחוב לך את הסחורה שלהם שלא נמכרת.

הצ'אטים היו כר פורה לפעולה, ובגאון יכולתי לציין,

שעד לאותה תקופה אלו היו הדייטים הטובים ביותר שהיו לי.

כי הייתה לי תחושת הבחירה, כי הייתה לנו תחושת הזרימה.

וגם אם בסוף לא יצא מזה חתונה – אני הייתי מרוצה.

אחד הדייטים הקצרים ביותר שחוויתי מקורו היה בצ'אט, ועל כך הפעם.

עוד יום שגרתי חלף עליי, אני נכנסת לשעת הערב, לעת צאת השואבות,

אל הצ'אט הכתום – של תפוז.

באותה העת היה שם חדר חמוד דתיים שמו,

שאירח אותנו מדי ערב כמעט בקביעות.

שם גם הכרתי את אריה, והייתה לנו שיחה מדהימה.

עם בדיחות ושנינויות, כשהראש שלנו מתקתק בקצב מהיר ומשדר על אותו הגל.

היו בינינו מענים קולחים, ותחומי עניין משותפים.

והרגשתי את הרגע הזה, עם ניסיון הצ'אטים העשיר שהיה לי אז,

שהנה, אני תכף מעלה את החכה על דג שמן במיוחד.

בחור איכותי, שעוד מעט רוצה לפגוש אותי.

וצדקתי, כבר הייתי מיומנת בזה.

ובשיחה הוא מספר לי שתכף הוא נוסע למזרח לתקופה,

ואני כבר כמעט מתבאסת.

מה? לא נפגש? ככה תישבר לי החכה?

אבל כנראה שהצלחתי להקסים אותו כ"כ,

שעל אף הנסיעה, הוא לוקח את מספר הטלפון,

ומתעקש שנפגש לפני הנסיעה.

הוא נוסע מחר לזמן מה,

והוא פשוט חייב לראות אותי –

הוא ממש לא יכול לחכות.

ואני נלהבת גם כן מאותו מחזר נלהב ואלמוני,

שהצליח לסחוף אותי בסערת שנינותו.

מסכימה להיפגש אחרי העבודה,

כשאני מיוזעת, ללא דגש מיוחד על הביגוד,

האיפור ובכלל כשאני סוחבת עמי שק מסמכים לעבודה מהבית.

"למה הסכמת להיפגש ככה?"

תשאל אותי בנזיפה אמא שלי אח"כ,

ומה אני אסביר לה? שהתלהבתי?

שלא יכולתי להמתין?

כל היום הלכתי על עננים,

עם זיכרון ההתכתבות המתוק שלנו

וחיכיתי לרגע שניפגש.

והרגע אכן הגיע.

הוא עצר את רכבו ליד מקום העבודה שלי דאז,

ואני השתחלתי אל המושב הקדמי, תוך שאני מטילה בכבדות את חבילת הדפים העמוסה לעייפה של 4A שהייתי אמורה להקליד באותו היום (600 דף).

"אז איפה נשב?" הוא שואל אותי.

"את מכירה איזשהו קפה באזור?"

ואני מבוישת מנסה לחשוב,

וכמעט מצליחה למצוא מקום שבו נוכל סוף סוף לדבר.

ואז הוא אומר: "אה, אולי לא היינו צריכים להיפגש עכשיו,

ממש לא נעים לי. אבל יכול להיות שתכף יתקשרו אליי ממשרד הנסיעות

שאני צריך לקחת את כרטיסי הטיסה למחר".

"אה, טוב" אני ממלמלת, עדיין לא מבינה,

שהדייט הזה כבר לא ילך לשום מקום.

ואכן, כבמטה קסם, של שתי דקות.

אדון אריה מקבל שיחה

ובה נאמר לו שהוא צריך לאסוף את הכרטיסים,

אבל עכשיו!

והוא מתנצל, ומבטיח להקפיץ אותי לביתי,

וכנראה שגם נוכחתי המועטת ברכבו מפריעה לו,

והוא שומט אותי בצד הדרך,

תוך שהוא מפריח שאלת: "את תסתדרי, נכון? אני פשוט חייב ללכת".

כמעט והרגשתי את דלת רכבו בועטת אותי החוצה.

הסיפור אודות אותו בחור הפך אצלי למשל ולשנינה,

ולעדות כואבת איך לא מתייחסים לבחורות.

הוא זכה לכינוי המפואר "אריה המניאק".

והיה שגור בפי כל חברותי.

אח"כ גם הסתבר שאריה אוהב אותן שדופות,

ומשלא הייתי כזאת, לא קיבלתי צ'אנס נוסף.

כל אישיותי הקסומה והמלבבת,

שהוא כ"כ אהב נעלמה במחי קימור מיותר.

הוא לא רצה לבדוק לשנייה נוספת,

את אותה בחורה שהוא לא יכול היה להמתין לראות

עוד רגע אחד נוסף.

לימים, אחת מחברות הילדות הטובות שלי נישאה לו,

אתם ודאי שומטים עכשיו איזו לסת של פליאה.

גם אני חטפתי הלם.

ולא נפגעתי מחברתי שהחליטה לאמץ אל זרועותיה את אותו פוגען,

כי מעולם לא חשבתי לפגוע בדרכי השדכנות של ריבונו של עולם.

רק מצאתי נחמה שאותו בחור,

שלא יכול היה לסבול את נוכחותי ברכבו למשך 5 דקות.

פוגש בי היום, שוב ושוב ושוב ושוב.

דבר שמוכיח לי למעלה מכל ספק,

שלריבונו של עולם יש חוש הומור מפותח.