ברקע הוויכוח על החמץ בבסיסי צה"ל הרב אברהם סתיו מסביר כי הבעיה העיקרית בעיניו היא שהכפייה הדתית בעיננו היא "קצת שקופה עבורנו הדתיים (וכשאני כותב 'אנחנו' אני מתכוון קודם כל 'אני')".

לדבריו אנחנו "לא כל כך רואים כמה זה הזוי שבן אדם לא יכול להתחתן במדינה שלו רק בגלל שהוא כהן, למשל, שרוצה לשאת גיורת. אנחנו לא חווים על בשרנו את הטירוף של יום בשבוע בלי תחבורה ציבורית. ובאותה מידה אנחנו מתקשים למצוא יותר מדי אמפתיה כלפי מי שנדרשים שבוע בשנה להיפרד מן המאכלים האהובים עליהם בכניסה לבסיסי צה"ל", הוא מסביר.

"משום מה זה נראה לנו טבעי לגמרי. אנחנו לא ניגשים לזה כמו אמא של ילד רגיש לגלוטן ששולחת הודעה מתנצלת בווטסאפ של ההורים ביום הראשון של הגן. אלא בביטחון מוחלט שזוהי הנחת המוצא. ואם זה לא מוצא חן בעיניהם, זו בעיה שלהם. מי ביקש מהם בכלל להיות חילונים?"

"זה בעיניי שורש הבעיה", הוא כותב. "ושורש התיקון שצריך להיעשות".

"גם אחרי שרואים את הכפייה, יש שיקולים נוספים שצריך לקחת בחשבון. הן שיקולים ברמת הפרט של הדאגה לחייל הדתי – שגם הוא מגויס לצבא בכפייה ולא יעלה על הדעת שייאלץ לעבור על ההלכה והן שיקולים כללים יותר של צביון ושל נראות במרחב הציבורי. שיקולים שדורשים הכרעות מורכבות ומתווים ופשרות".

"אבל", מדגיש הרב סתיו, "שום דבר לא יזוז בלי שנפקח את העיניים. וכשזה יקרה, כך אני מאמין, נמצא מולו עיניים אחרות, שנפקחות בחזרה".