סבא נפטר בפתאומיות. איך מספרים זאת לילדים?

שאלה של ש.:

לצערנו, איבדנו סבתא שהייתה מאוד יקרה ואהובה עלינו ועל הנכדים, והאבדן שלה מורגש בכל תחום בחיינו כיצד ניתן להתמודד ולחזור לתפקוד רגיל?

שאלה של ד.:

לצערי, עכשיו חוויתי את פטירתו של אבי לאחר הידרדרות פתאומית וזה גרם לי ולכל המשפחה צער רב, אך החשש שלנו הוא ההשפעה של זה על הילדים כי הילדים הקטנים שואלים שאלות, ולנו המבוגרים אין תשובות.

איך מתמודדים עם אובדן במשפחה?

פטירה של אדם אהוב וקרוב משפיעה על כל המשפחה והסביבה וגורמת לצער ולדיכאון ולהתכנסות פנימית.

גם מההלכה היהודית ניתן ללמוד עד כמה חשוב לאפשר לאבלים לפרוק את הצער הפוקד את ליבם בעקבות לכתו של המת. השיחה והדיבור על הנפטר עוזרים מאוד לאבל לקבל כוחות ולעכל את הצער בצורה מועילה יותר. כמובן שהדבר רלוונטי אצל אנשים בוגרים, אך בנערים וילדים, המצב שונה ויש צורך לעזור להם להתמודד עם האובדן.

אם יודעים מבעוד מועד כי ימיו של הנפטר ספורים – רצוי לבצע הכנה לקראת האירוע המצער. לאפשר פרידה ולהיות כנה עד כמה שניתן עם המצב. עד כמה שמדובר במעשה שלא קל לעשותו, הרי זוהי ההזדמנות האחרונה להיפרד, כזו שלא תחזור עוד לעולם. הנער או הילד עתידים לשאת את הרגע הזה לאורך כל ימי חייהם ובשנים שהם יהיו בוגרים יותר הם אפילו יודו על ההזדמנות שניתנה להם להיפרד. צריך לשקול ברצינות אפשרויות אלו על מנת להקטין כמה שניתן את המצב בו יישארו משקעים וחסכים. חלילה, אם לא תינתן זכות פרידה נאותה הרגע הזה עלול להתפרש כנטישה שעלולה להוביל לתחושות כעס, אובדן ותסכול.

לצורת ההודעה יש השפעה מאוד חזקה על הרושם שהחוויה תיוותר בזיכרון, אם זו תיזכר באופן טראומטי מדי, או מרוכך יותר. לכן, כדאי להכין את המילים המתאימות ולהגיד אותם בנימה המתאימה.

אפילו המבוגרים רוצים לשמוע שהנפטר נמצא במקום טוב ושיש לו רגיעה ושלווה. כל שכן הילדים שרוצים לשמוע מה בדיוק קרה וקורה לנפטר. לכן, במסגרת הניחומים חשוב מאוד לדבר גם על זה.

אצל בני נוער ההודעה על הפטירה צריכה להיעשות בהתאם לרמת הבנתם. אם מדובר בנער/ ה שמבינים את המושג "פטירה" כמעבר לעולם הבא יש לספר שהנפטר עכשיו עבר. יש לתת גם לשאול שאלות ולענות בעדינות כדי לאפשר להם להבין למה הכוונה.

כאשר מדובר בילדים קטנים שאינם תמיד מבינים את המושג- "פטירה", ההודעה אליהם צריכה להיות בסגנון שהנפטר נסע למקום אחר, או הלך לבקר את קרוביו (שנפטרו) וכדו'.

ההתמודדות עם שאלות של נערים ביחס למוות ופטירה צריכה להיעשות על ידי הסבר כללי לגבי מה שקורה לאחר הפטירה ולא להסביר במדויק. אין עניין להיכנס ליותר מדי פרטים שאינם תורמים דבר לעיכול האובדן, הנער יוכל למלא את החסר לבד. כמו כן, אין לתת תיאורים מוחשיים על מה שעובר על הנפטר אלא לדבר על זה מרחוק כסיפור עובדתי.

במקרה שמדובר בילדים ממש, חשוב לתת להם לספר מה הם מרגישים ביחס לאובדן ואפילו לתת להם לצייר או לכתוב את מה שהם מרגישים. מומלץ מאוד גם לתת להם איזשהו חפץ שכביכול הנפטר השאיר במיוחד בשבילם.

ילדים קטנים יכולים לשאול גם שאלות כגון: 'מתי הנפטר יחזור? ואיך הוא נסע? ולמה הוא לא אמר לי שהוא הולך?' וכיוצא בזה. אפשר לענות על זה תשובות כגון: הנפטר יחזור אבל אנו לא יודעים מתי; זה לא תלוי בו, הוא מאוד רוצה לחזור אבל אינו יכול; הוא נסע ואין אנו יודעים באיזה כלי תחבורה הוא נסע. אולי לך יש רעיון באיזה כלי הוא נסע?

שיחה שבה ישולבו תשובות מעין אלו היא גם הזדמנות לפתח שיחה שתסייע מאוד בשחרור הרגשות. אפשר גם אפילו לתת הסברים. למשל, אבא לא אמר לך שהוא הולך כי הוא לא רצה שתצטער. או: זה קרה בפתאומיות ולא היה לו זמן להודיע לך אבל הוא השאיר לך את החפץ הזה בכדי שתדע שהוא לא שכח אותך.

לפעמים ילדים מבטאים את הצער שלהם על ידי רגשות של כעס על הנפטר או חוסר רצון להזכיר אותו. לעיתים הם אפילו מרגישים שהוא "בגד "בהם בזה שהוא "עזב" אותם. זוהי חלק מתחושת האובדן שחווים וחשים. אין להתעלם או לכעוס על כך, אלא צריך להסביר שזה לא היה ברצונו של הנפטר ושהוא לא יכול היה לקחת אותם למקום שאליו הלך.

כך מתמודדים עם תחושת אובדן

זכור לי מקרה של נער בן 17 אשר לא הפסיק להתאבל על אמו שנפטרה ארבע שנים קודם לכן. הנער הפסיק ללמוד והיה מכונס בעצמו, ובחדרו היה הרבה צבע שחור.

כאשר נפגשתי עם הנער הוא בקושי רצה לדבר ולא היה מוכן לשמוע את השם "אמא" ואפילו לא את שם אמו.

בשיחה המקדימה עם אביו ואחיו הבנתי כי המקרה אירע ממש בסמוך לבר המצווה שלו וכי האימא נפטרה בפתאומיות. כפי הנראה זו הסיבה שהוא סירב לקבל את המצב.

היה ברור שכל שיחה על הנושא באופן ישיר תניב הסתגרות. לכן, בפגישה הראשונה שוחחנו על כל מיני דברים טובים שעברו עליו בחייו וגם על איזה דברים הוא אוהב לעשות. ביקשתי ממנו כמה שיותר לתאר ולפרט את הדברים הללו.

במפגש השני ביקשתי ממנו לתאר ולספר ולפרט לי איזה דברים טובים ונעימים הוא רוצה לעשות בחייו.

בטיפול השלישי השתמשתי במקרה דמיוני שקרה במסגרתו היה מישהו שעזב את החבר שלו לפני יום ההולדת ונסע עם הוריו למקום אחר. ביקשתי את חוות דעתו למקרה, והנער שיער שבטח בעל היום הולדת כעס מאוד. שאלתי אותו אם הוא מבין את הכעס ואם הוא יכול להסביר לי למה החבר כועס. אחר- כך שאלתי אם הוא יכול להבין גם את זה שנסע? והאם הוא יכול לתאר לי את התחושות והרגשות שלו.

בטיפול הרביעי הנער כבר התחיל לשאול שאלות על אימא שלו. למה היא עזבה אותי ? למה לפני הבר מצווה? ועוד שאלות שבעיקר ביטאו כעס ותסכול וחלקן ביטאו געגועים עזים.

השתמשתי בדימויים ובמילים שהנער אמר במשך השיחות שלנו בכדי להסביר לו את ההרגשות שלו וכיצד הם משפיעים עליו. בשלב הזה ניתן כבר היה לגשת לטיפול משולב של NLP ודמיון ומודרך וסוגסטיה ותרפיה פעילה.

עשינו רגרסיה אל אותו זמן שבו נפטרה האם והנער סיפר על הרגשות שלו באותו זמן וכן כיצד הוא ראה את האירוע בגיל 13. למעשה, מדובר במצב טיפולי מיוחד שבו הנער יכול היה לדבר עם עצמו כשהוא בגיל 13 ממרום גילו הנוכחי. הוא התבקש על ידי להסביר לעצמו כנער צעיר מדוע זה לא טוב להיות במחשבות והרגשות השליליים האלה ולשכנע את עצמו לחשוב מחשבות טובות יותר. כשהוא הצליח לשכנע את עצמו, השתמשתי ב"התמרה" בכדי להטמיע את התחושות החיוביות החדשות.

לאחר מכן יצרנו יחד מקום ששם הוא מרגיש הכי טוב והכי בטוח בכדי לתת לו כוחות להתמודד עם התהליך הטיפולי. גם יצרנו מקום פנימי שבו הנער יוכל לשאול את השאלות הקשות שלו. באותו מקום הפגשנו אותו עם אמא שלו ויצרנו דו- שיח ביניהם. כאשר הנער הבין והפנים את התשובות שקיבל מהאימא, הכעסים והלחצים שהיו לו נעלמו והוא התחיל להיפתח ולהגיב יותר לסובבים אותו. בעקבות הטיפול הנער הסכים סוף- סוף "לשחרר" את אמו.

במפגש האחרון השתמשתי בתרפיה פעילה וסוגסטיה בכדי להחזיר לנער את שמחת החיים המלאה ואת הרצון לשוב ללימודים וכן לחזק לו את הביטחון העצמי. תוצאות הטיפול בעזרת הדמיון המודרך וההרפיה הפעילה היו מוצלחות. הנער שב לחיות חיים תקינים וחזר חזרה ללימודים ושמחת החיים שבה אליו.

אלון שמיר – מטפל מוסמך בסוגסטיה ן- NLP יענה לשאלות הקוראים. ניתן להפנות שאלות לאלון באמצעות מערכת התגובות או ישירות לכתובת המייל: alon.shamir.nlp@gmail.com

מומלץ לפרט עד כמה שניתן את פרטי השאלה המופנית – על מנת לקבל את המענה הנכון ביותר.