שורה של בכירים מערביים, וביניהם נשיא צרפת עמנואל מקרון ושרת החוץ הבריטית ליז טראס, מדלגים על ציר מוסקבה – קייב במאמץ דיפלומטי למנוע פלישה רוסית לאוקראינה. אמש (שבת), בפעם השלישית בשבועיים האחרונים, שיחה של כשעה בין פוטין לביידן לא הניבה התקדמות משמעותית. כעת עיניהם ושאלותיהם של אירופה והעולם כולו מופנות לקרמלין – מה רוצה ולדימיר פוטין?

"אפקט קרים": בין הבית לזירה הבינלאומית

ניתן להניח שגורם אחד מאחורי פעולותיו של פוטין למול אוקראינה נובעות מרצון לתעל ניצחון בזירה הבינלאומית לצרכים פנימיים. סיפוח חצי האי קרים בשנת 2014, ובייחוד משטר הסנקציות שהטילו ארה"ב ואירופה על מוסקבה, המלווה בתחושת "כל העולם נגדנו", העלו את רייטינג התמיכה של פוטין מ-60% לכ-80%.

מומחים רוסים קראו לתופעה הזו "אפקט קרים", בבואם לתאר גל אופוריה ששטף את המדינה. מהלך זה סייע לפוטין לחזק את תדמיתו כמגן האינטרסים הרוסיים בזירה הבין לאומית, ואזרחים רבים נרגשו כשצפו במה שהתפרש בעינייהם כחזרת אומתם להתנהל כמעצמה גדולה כבעבר.

(צילום: שאטרסטוק)

בטווח הארוך, הרפורמות הפוליטיות שהוביל פוטין להעלאת גיל הפרישה ברוסיה, וביתר שאת, המחאות האחרונות נגד מעצרו של האופוזציונר אלכסיי נבלניי (אשר שב לרוסיה לאחר טיפול בגרמניה לאחר ניסיון הרעלתו, לכאורה על ידי שירותי הביון הרוסים), במהלכן, אלפי מפגינים נעצרו, ונבלני הועבר למושבת עונשין, בה מרצה את עונשו כיום, נתנו אותותיהם בהיבט זה – ופוטין ישמח כעת ללכת למהלכים, גם אם קיצוניים על מנת להשיג ניצחון נוסף שיבסס לגיטימיות לקראת סבב הבחירות הבאות ב-2024.

גורם נוסף הוא דה-לגיטימציה לדמוקרטיה כמשטר. האיומים של פוטין על אוקראינה יכולים להתפרש כניסיון לפגוע באוקראינה הדמוקרטית שעשתה פנייה לכיוון המערב ב-2014 לאחר הפגנות המוניות ברחבי המדינה אשר דרשו את התקרבותה של אוקראינה לאיחוד האירופי.

טנקים אוקראיני מוכן לפלישה הרוסית (צילום: שאטרסטוק)

המראות של המחאות הכושלות בבלארוס וקזאחסטן אמורים לסייע בפקפוק הדמוקרטיה כמשטר בר קיימא בטווח הארוך, וכן מניחים תשתית מסוימת לכינון מחודש של שטחי ההשפעה הרוסיים באירופה. יצירת המשוואה כי מדינה אשר מדיחה את מנהיגה בהפגנות המוניות סובלת לאחר מכן אמורה גם להרתיע את הציבור הרוסי מרעיונות מהפכניים כלשהם.

החזרת היוקרה הבין-לאומית לרוסיה היא מטרת על במובן זה מבחינת פוטין וסובביו, והיא מתבססת על התפיסה של פוטין כי קריסת הגוש הסובייטי הייתה "הטרגדיה הגאו פוליטית הגדולה ביותר של המאה ה-20", במהלכה רוסיה הפכה "למדינה אחרת לגמרי. מה שנבנה במשך יותר מאלף שנים, אבד ברובו".

(צילום: שאטרסטוק)

לקריסת הגוש הסובייטי יש גם היבט מנטלי של הפסד למערב בעייני פוטין, אשר חושש מפריסת כוחות נאט"ו באוקראינה לאור הקרבה הגיאוגרפית הגדולה לעיר הבירה. הפצת ההשפעה הרוסית על הרפובליקות הפוסט-סובייטיות 'מתודלקת' על ידי רטוריקה שמדגישה את הקרבה ההיסטורית בין העמים.

כלומר, בעיניי פוטין, אוקראינה היא לא באמת מדינה נפרדת מרוסיה: "הקרבה שלנו עברה מדור לדור. זה נמצא בלבבות ובזיכרונם של האנשים החיים ברוסיה ובאוקראינה המודרנית… ביחד תמיד היינו ונהיה הרבה פעמים חזקים ומוצלחים יותר. כי אנחנו עם אחד." אוקראינה היא היהלום שבכתר מבחינת מקורבים לשלטון הרוסי, ורבים מהם מאמינים כי בלעדיה רוסיה לא יכולה להיחשב למעצמה.

שילוב של תחושות נוסטלגיה לגדולה שהייתה פעם בעיני הקרמלין, האמונה כי האוקראינים הם לא בהכרח עם בפני עצמם, או לכל היותר עם קרוב במיוחד, התחושה של הפסד לא הוגן למערב בדמות קריסת בריה"מ ואינטרסים פנימיים הנוגעים לניסיון לשמר את השלטון מובילים את פוטין להפנות את עיניו מערבה, אל קייב.

ומה יקרה עכשיו?

רבים, בבואם לבחון את הסכסוך הרוסי-אוקראיני בגלגולו הנוכחי משמיעים את ההערכה הבאה בנוגע לפלישה רוסית אפשרית: "האוקראינים לא ילחמו", ההנחה הזו מתבססת על הבדלי היכולות בין הצבאות, וגם במידת מה על המחשבה כי יש היעדר היגיון בלחימה אל מול אויב אשר על פניו חזק בצורה דרמטית. בנוסף, אומרים התומכים בגישה זו, "ראו מה קרה ב-2014", חיילים רוסים, נעדרי סממנים רשמיים של הצבא הרוסי לקחו תחת שליטתם נקודות מפתח בחצי האי קרים, ובמשאל עם שהוכתב ונוהל על ידי הקרמלין צורף חצי האי קרים לרוסיה – האוקראינים אז זעמו, אך לא התנגדו צבאית.

צינור הגז בין רוסיה למערב (צילום: שאטרסטוק)

מספיק היה לעבור ברחובות קייב אתמול בשביל לזהות כשל בטיעון זה. אתמול, בהפגנה ספונטנית בעקבות הפרסומים האחרונים כי ארה"ב מעריכה שפלישה רוסית לאוקראינה הולכת וקרבה, אלפים צעדו ברחובות קייב, מחזיקים בשלט "האוקראינים יתנגדו" ובצעקה הולכת וחוזרת "מוות לאויבים".

מאז המהפכה ברחובות קייב ב-2014 אוקראינה עברה דרך, הסכסוך נגד הבדלנים הנתמכים על ידי רוסיה במזרחה של המדינה חישל את הציבור, הצבא צבר ניסיון בלחימה, וסיוע של מדינות המערב ותרומות של התפוצה האוקראינית ברחבי העולם עזרו לקדם צבא ישן ומיושן לכח לחימה משמעותי בהרבה.

בשבועות האחרונים משלוחי נשק רבים מגיעים לקייב, אם מלונדון ואם מוושינגטון, וגם ממדינות אירופה השכנות לה (בעיקר מאלו אשר חוששות יותר מן האחרות מהדוב הרוסי – המדינות הבלטיות ופולין). השנאה והזעם בקרב הציבור האוקראיני כלפי רוסיה, שנתפסת במקרה הטוב כאחות שבגדה בהם ב-2014 ובמקרה הרע כגורם אשר דיכא את האוקראינים במשך מאות, אם תחת הצארים ואם תחת המשטר הסובייטי, היא שורשית ועמוקה.

מפגינים אוקראינים בקייב (צילום: שאטרסטוק)

בקצרה, תסריט שבו הצבא האוקראיני לא ילחם כנגד פלישה רוסית הוא כמעט ולא מתקבל על הדעת. יתרה מזו, אוקראינה היא מדינה בעלת כמעט 45 מיליון אזרחים, והעם האוקראיני רואה ביכולת ההתארגנות שלו מקור לגאווה – לוחמה פרטיזנית במלחמת העולם, ההפגנות לפני נפילת בריה"מ, המהפכה הכתומה ב-2004 והמהפכה ב-2014 (בהן אוקראינה פנתה לכיוונה של אירופה על חשבון הענק הרוסי), כולן בעיניו מספקות הוכחה ליכולת התארגנות זו.

ההיסטוריה האוקראינית גם עשירה בביטויים של אנרכיזם, וסקרים מהתקופה האחרונה מראים שחלק משמעותי מאוד בציבור האוקראיני מוכן לקחת נשק ולהתנגד לפלישה רוסית גם במו ידיו. בכל אופן, אם יחליט פוטין לפלוש, אין ספק כי הוא ייתקל בהתנגדות דרמטית, גם בטווח הזמן הקצר וגם בטווח הזמן הארוך.

נכון לרגע זה, ישנם מספר תסריטים סבירים לגבי התפתחות המתיחות במזרחה של אירופה.

תסריט 1: ירידה מהעץ – הרגעת הרוחות

לעתים נדמה שיש פער כל כך דרמטי בין המתרחש במוסקבה לבין וושינגטון שייתכן שמדובר בעולמות שונים. בעוד האמריקאים באופן יום-יומי משדרים אזהרות על פלישה רוסית לאוקראינה אשר הולכת וקרבה, מפנים דיפלומטים, וקוראים לאזרחי המדינה לעזוב את אדמת המדינה מיד, ברוסיה נראה שקיימת שלווה מוחלטת.

גם אתמול כאשר הרוסים דיווחו על פינוי חלקי של השגרירות בקייב הטיעון לכך התבסס בעיקר על תהייה לעזיבת האמריקאים. הרוסים טוענים בתוקף שאין להם שום כוונה לפלוש לאוקראינה, ושבכלל המצב הוא הפוך, האוקראינים מתכננים אם כבר לכבוש את אזורי הסכסוך עם הבדלנים.

הפער הזה אמנם מראה עד כמה רחוק התרחקו רוסיה וארה"ב שלרגע קצר בשנות ה-90 היה נראה שכבר הופכות להיות ל-"כמעט חברות" אבל הוא גם מאפשר דבר נוסף. אם ירצה בכך, פוטין יוכל להורות לכוחות הרוסים לחזור חזרה לבסיסיהם, ולהכריז בגלוי על ההיסטריה והטירוף של המערב, שהוזה לו פלישות ומלחמות כשאין כאלה ומעליל על רוסיה שוחרת השלום.

(צילום: שאטרסטוק)

הקושי בחזיית התנהגותו של המנהיג הרוסי נובעת כמובן מכך שלא לחלוטין ברור עד כמה קיימת השפעה כלשהי עליו בתוך רוסיה. לאחר החלשותה של האופוזיציה וביסוס עקבי של השלטון בידיו, נדמה שההחלטה על מלחמה נמצאת כרגע רק בידיו, או לכל היותר במעגל הקרוב הסובב אותו.

ייתכן שיעריך פוטין בסופו של דבר שאיום הסנקציות מצד המערב לא שווה את זה, אך אם יהיה דבר אשר יגרום לפוטין להחליט בסופו של דבר שלא לפלוש סביר שיהיה זה גורם אחר. צעדים רבים של פוטין מתבססים על הניסיון לשמר ולהחזיק את השלטון, מלחמה עקובה מדם באוקראינה, עם אלפים רבים של הרוגים לצבא הרוסי, עלולים לפגוע משמעותית בשלטונו, הרוסים זוכרים את אשר חוותה בריה"מ באפגניסטן, ואפילו זוכרים את התחזקות הקולות האופוזיציוניים נגד ילצין בזמן הלחימה בצ'צ'ניה. זכרונות אלו יחדיו, ייתכן שיובילו להחלטה בקרמלין לחכות למועד מאוחר יותר, או לחלופין לניסיון להחליף את השלטון בקייב בצורה אלגנטית יותר.

תסריט 2: סיפוח שטחי הבדלנים במזרח אוקראינה

הבעייתיות בתסריט הקודם מבחינת פוטין, גם אם יחליט שפלישה יקרה לו מידי, היא שהמערב יוכל להכריז בגלוי שרוסיה התקפלה, ושברגע שנעמדים בצורה חדה מול הקרמלין הוא חוזר עם הזנב בין הרגליים. התסריט הזה בעייתי מאוד מבחינת הקרמלין, שרואה במידה רבה את הזירה הבינלאומית כזירת עימות עם וושינגטון. פוטין, גם אם יחליט לסגת, יהיה מעוניין בתמונת ניצחון על נאט"ו.

החגיגות בציבור הרוסי מסיפוח קרים ב-2014 עדיין מעוגנות בצורה חזקה בראשה של ההנהגה הרוסית. ייתכן אז שיחליט פוטין לספח את אותם השטחים של הבדלנים בדונייצק ובלוגנסק, ולהכריז כי רוסיה היא המגנה של אחיה ממערב אליה אל מול האוקראינים המאיימים עליהם.

בצורה זו יוכל גם כל אחד מהצדדים לטעון לפחות לניצחון חלקי, המערב יפעיל סנקציות על רוסיה, אך יחזיר את הקשות שבהן אל המחסן ויטען כי רוסיה תכננה ללכת עד לקייב אבל נבהלה. הרוסים, יטענו את תמונת המראה לכך, כי האוקראינים תכננו לכבוש את האזור, ורוסיה מנעה זאת והוכיחה שוב את נטיותיה ההגנתיות ואת מחיובותה למיעוטים הרוסים השוכנים במדינות אחרות.

תסריט 3: כיבוש קייב – החלפת השלטון בכח

קיים גם כמובן התסריט הבעייתי ביותר, מהלך שכזה תומן בתוכו סיכונים וקשיים רבים כל כך, שדמויות רבות בזירה הפוליטית ברוסיה ובאוקראינה (וכך גם בעולם) מתקשות להאמין שהוא בכלל אפשרי או הגיוני. אך עקב כך שסוכנויות הביון של המערב חוזרות עליו פעם אחר פעם אי אפשר לשלול אותו.

(צילום: שאטרסטוק)

ייתכן שרוסיה אכן החליטה לשבור את הכלים אל מול המערב, שהיא מוכנה להסתכן בסנקציות חריפות מבעבר (או שלחלופין היא מאמינה כי הסנקציות יחזקו דווקא את השלטון הרוסי פנימית והחרפת משבר האנרגיה שאליו הן יובילו יפגעו באירופה יותר מאשר בה) ושהיא מוכנה להסתכן במותם של אלפים רבים של חיילים רוסים. חלק מההערכות מדברות על סכנת כיליון של כ-10,000 חיילים רוסים (כמעט הכמות אותה איבדה רוסיה בשתי מלחמות צ'צ'ניה וגאורגיה גם יחד) בימים בודדים.

הנשק אשר הועבר מצד המערב לאוקראינה בתקופה האחרונה מיועד בעיקר לירי נ"ט במטרה להקשות על התקדמות רוסית, הציבור האוקראיני בנקודות ובערים רבות במדינה מוכן להילחם גם במקרה והצבא האוקראיני יאלץ לסגת, וההצהרות היוצאות ממשרד הביטחון האוקראיני מרמזות על כך שאוקראינה מוכנה להילחם "עד הכדור האחרון".

בהנחה ופוטין אכן יבחר בתסריט זה, אם עקב טעות חישוב, או אם מהסלמה לא רצויה של המצב מהשתלשלות אירועים כלשהם בחזית, עיניי העולם יופנו לכיוון אוקראינה לזמן רב. סביר מאוד כי רוסיה, לאחר הפצצות אוויריות כבדות, מתקפות סייבר ופלישה פיזית, תגיע עד קייב, תכפה חילופי שלטון ותמנה נשיא פרו רוסי (ייתכן שאת ינוקוביץ' שהודח ב-2014 ועד היום נמצא ברוסיה).

קשה להעריך את ההשלכות של אירוע שכזה, הצבא הרוסי יחווה אבדות רבות, גם בטווח הזמן הקצר וגם שנים קדימה בניסיון לשלוט על ציבור אשר איננו מעוניין בכך, אלפים רבים של אוקראינים יהרגו, היחסים בין המערב לרוסיה יגיעו לשפל שלא נראה כמותו מאז משבר הטילים בקובה, הכלכלה הרוסית תפגע אנושות, גם מהסנקציות אך בעיקר מהוצאות המלחמה, ואירופה והעולם כולו יהפכו למקום פחות בטוח משמעותית.

פלישה שכזו תוביל למירוץ חימוש יוצא דופן באירופה בהובלת מדינות שיחששו כי הן יהיו הבאות בתור – ויתרה מזאת, יזכרו להן מדינות העולם את הלקח של אוקראינה – אוקראינה וויתרה ב-1994 על הנשק הגרעיני שלה בשביל הבטחת שלומה ושלמותה הטריטוריאלית – המדינה הבאה שתצטרך להחליט אם לוותר על גרעין, כבר תחשוב פעמיים.

מיטל וינר-סרדצה ואורי קוטלרסקי הם עוזרי הוראה וסטודנטים במסלול ישיר לדוקטורט במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.