פרשת תצווה: משה לא מוזכר בפרשת השבוע, ואהרון אחיו מוזכר יותר משלושים פעמים! התורה רוצה שנתמקד באהרון ולא במשה. משה נותן התורה, איש התורה, ואהרון – הכהן. בפרשתנו התורה רוצה להתמקד בכהונה ולא בתורה.
תפקידיה של הכהונה כפי שמופיע בפרשה הם שניים: דבר אחד פונקציונלי, הדלקת המנורה בתחילת הפרשה, הקטורת בסופה, חציה השני מדבר על הקורבנות, פעולות שונות שיש לעשות במקדש, לתפעל בו, לפעול בתוכו. אך חלקה הראשון של הפרשה מדבר על בגדי הכהונה, על הכבוד, על התפארת, על הרושם, על החוויה.
יהודי שמגיע למקדש או למשכן מצפה לקבל מהכוהנים שני דברים, אחד – מעשי, להקריב קורבן חטאת, אשם, תודה או משהו אחר. אך מעבר לכך הוא רוצה להתרשם, הוא רוצה להתבשם, הוא רוצה להרגיש קרבת אלוקים ולהתחבר לקב"ה. כי הכהונה איננה רק פונקציונלית אלא גם חווייתית, ועל שניהם התורה מדברת בפרשת השבוע.
צילום: זמני כניסת שבת ויציאת שבת פרשת תצווה תשפאנחנו יודעים מההיסטוריה שזה לא תמיד עבד. גם בבית ראשון וגם בבית שני פעמים רבות הכוהנים הבאישו את המקדש, ולא בדיוק כבדו אותו, ולא גרמו להתבשמות רוחנית של העם. אולי הם מילאו את הפונקציה של הקרבת קורבנות, אבל כל החוויה של קרבת אלוקים ממש לא נעשתה, די לנו אם ניזכר בחופני ופנחס.
התופעה הזו אולי מסבירה לנו דבר מאוד מעניין. גם בפרשתנו בחנוכת המשכן, גם בספר יחזקאל המדבר על חנוכת בית המקדש השלישי, וגם בספר עזרא המספר על חנוכת בית המקדש השני, בכל הפעמים מוקרבים גם קורבנות חטאת. והדבר צריך באור, חטאת על מה? הרי לא היו עברות.
הפרשנים הולכים לכיוונים שונים, ואולי ניתן להציע, שהתורה הרי יודעת שהכוהנים יחטאו לתפקידם, גם במשכן וגם במקדשים השונים, ולכן בתחילת הדרך התורה מצווה להקריב חטאת, על העתיד, חטאת המלמדת איך לא להתנהג, ומה לא לעשות, חטאת המזהירה איך כן לקרב את עם ישראל לבורא עולם.
יהי רצון שנזכה במהרה לראות כוהנים בעבודתם ולוויים בשירם ובזמרם.
תגובות