אצל חבריי מהקיבוץ, משהו בקשר הטבעי לארץ ניתק

חברי כבר לא נמצאים במקום הזה לצערי, משהו קרה להם, משהו בקשר הטבעי לארץ ניתק, הם איבדו את זה. יתרה מכך, אני היחידי כמעט מהמחזור בקיבוץ שזכה לשירות קרבי. כבר שנים רבות אני שואל עצמי מה קרה? מה קרה למלח הארץ שאהבתו אליה כבר איננה יוקדת? מה קרה ליפי הבלורית והטוהר אשר מסרו וחרפו נפשם והיום חלקם הגדול אולי אפילו רובים אינם מתגייסים לשירות קרבי?

לטעת עץ בט״ו בשבט, כשמעלינו ציפור קטנה אחת, היה משאת נפשנו, מי לא חיכה לחפור באדמה, למצוא שלשולים, לשתול את השתיל, לכסות באדמה, לשקת לה, לזלף מים, לשאת תפילה ולקוות שהעץ אכן יצמח. הכרנו כל עץ ושיח, בשמותיו, בעלעליו, באורח חייו. ידענו איזה סיפור מספר לנו כל עץ. למן האקליפטוס מייבש הביצות בהגעת אבותינו ארצה, דרך האזדרכת, הפיקוס הענק, הצאלון האדיר תחתיו היינו סועדים את לבנו בארוחת העשר בבית הספר, וכל עץ מאכל כמובן. לאן נעלם כל זה?

למדנו כל שיר בעל פה, אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה, השיבנו ונשובה אל הארץ הטובה. וכמובן, איך שירדה השבת על בקעת גינוסר, וממרום הארבל לך תפילה נאמרת, ואיך הדייגים פורשים מכמורת בשירי לי כנרת. ומסופקני האם זוכרים היום את שירי הארץ הטובה?

אז ידוע ידענו היטב, שלישראל יש רק קרן אחת – קיימת. כן, בבית הספר על הקיר היתה תמונה, שהאיכר היה חורש בה את האדמה, וברקע הברושים. זו היתה ילדות כל כך יפה, זה ממש הצטייר בה. ובעיקר למדנו להביט ולראות מה גדול היום הזה.

לאהבה הספונטנית יש מקור

אבל לא למדנו לצערי, ולא מתוך ביקורת חלילה, שפה תהא השכינה שורה, וגם מעולם לא שמענו על איזשהי קרן אחרת – חדשה לישראל.

היום אני יודע שלאהבה הספונטנית הזו יש מקור, מורשת ומסורת. אי אפשר לנתק את אהבת הארץ היוקדת אליה ערגו ונכספו אבותינו משך כמעט 2000 שנות גלות, אחרת, תהיה זו חניכה לנער אבל שלא על פי דרכו, כי תסור ממנו כאשר יזקין, ובדורות מאוחרים יותר, כאשר רוחות הזמן מכות בנו, האהבה המנותקת מן השורש לא תשרוד במשב זה.

כך למדנו מיגאל אלון, ״עם שאינו יודע את עברו ההוה שלו דל ועתידו לוט בערפל״. היום אני יודע שאהבת הארץ התמימה עליה גדלתי, רוממה אותי בשנות בחרותי לרצות למסור את הנפש על הארץ באם אדרש לכך, אך חלק אחד עוד היה חסר בפאזל.

היום אחר כמעט 12 שנות הלימוד בבית המדרש, דומני שזכיתי לעלות לקומה הנוספת בהכרה. ידיעת העבר באמת, לא כפי שתמהתי בשעור היסטוריה מהו בית ראשון ובית שני. הכרת הזהות והיהסטוריה ללא ניתוק מן המורשת ומן המסורת. גיליתי שקוראים לכנרת כנרת, לא כי יש לה צורה של כינור כפי שחשבתי כל השנים, אלא משום שמתוקים פירותיה של בקעת גינוסר כצלילי הכינור. וכן גיליתי שבקעת גינוסר נפלה בחלקו של נפתלי. אם כן, ידיעת העבר, היא הנותנת לנו כח לאהוב אהבה איתנה את הארץ בהווה, והיא האוזרתנו בגבורה להצמיח עצים שתולים על פלגי מים, אשר באם ידרשו למסור עליה את נפשם, יעשו זאת בחפץ הלב בקריאת ״טוב למות בעד ארצנו״, עצי ארז אשר גם בעבור רוחות הזמן הקשות, כרוח הפוסטמודרנה והפרוגרסיוביות, לא יבולו.

אנו חיים בדור, בו השתילים כל כך תמימים וכל כך נפלאים, וכל כך מוכשרים לצמוח ולהיות לברכה ולתפארת בישראל. אם רק נדע שלא לקלקל, רק להשקותם מי מורשת מסורת ורוח, מי זהות והסטוריה, הם כבר ידעו להצמיח שורשים.

ולך יגאל, אשמור חסד נעורים כל חיי, ואודה בכל לב, על שזיכיתני ללכת בעקבות מה שנטעת בנו, לדעת את עברנו.

שי קלך הוא בן קיבוץ גינוסר, טייס קרב במילואים ואברך לשעבר