בתקופת משפטך בסוף שנות ה-90 הייתי עיתונאי וסיקרתי את המשפט, עד כניסתך למאסר. הייתי במחאות ועצרות, שוחחתי עם אנשים רבים שהשתתפו בהן, וגם עם אלה שליוו אותך לבית המשפט המחוזי בירושלים, אחוזי להט ורושפים מזעם ונחשפתי לכאבם. האמנתי לזעקתם, ועם זאת סברתי בלבי פנימה שהם תמימים.

לא הייתי טיפש לחלוטין, כבר אז הבנתי שאם לא היית אריה מכלוף דרעי החרדי ובעל העוצמה מש"ס אלא ליבוביץ' או רבינוביץ' כלשהו ממפלגות העבודה או מר"צ, ההתייחסות אליך הייתה שונה. אבל הייתי משוכנע שגם אם לא כצעקתה, וגם עם ניחוח האפליה והרדיפה שנישא למרחקים, הרי שאשמה ודאי יש בך והשיר הידוע "הוא זכאי" שהושר אז בפי תומכיך, רחוק מלהיות שיקוף של  המציאות העובדתית.

כאשר באו לעולם פרשיות הנוכחיות שבשלן נחקרת שנים ארוכות, אני מתבייש לומר שלא התפלאתי כלל. אף שהייתי ער לשיטות החיסול המשפטי נוסח רפול, קהלני נאמן ואחרים, הרי שבתוכי פנימה התרוצצה המחשבה כי ככל הנראה הקביעה "דרעי מושחת" יש בה יותר מגרעין של אמת, וכל שצריך לעשות הוא להמתין לתוצאות המשפט ולראות אם אכן תורשע.

אלא שבמקביל, התרחשו דברים שגרמו לי להיות הרבה פחות נחרץ בדעותיי לגביך. אי שם לפני למעלה משש שנים האמון המסויג שהיה לי במערכת התביעה והמשפט החל להיפרם במהירות מסחררת. במהלך השנים האחרונות, נחשפנו לחוליים רעים של המערכת המשפטית בכלל ופרקליטות המדינה בפרט. כמו החשדות לכאורה נגד פרקליטת מחוז ת"א רות דוד שעד היום לא הועמדה לדין, כב' השופטת "תיראי מופתעת" פוזננסקי-כץ, פרשיות אפי נווה והחשדות לכאורה לשוחד מיני במינוי שופטים.

ההתנכלות לשופטת בדימוס הילה גרסטל מי שהייתה ראש נציבות הביקורת על מערך התביעה וסירוס פעולתה, היועמ"ש מנדלבליט שהיה פעיל כזאב טורף בימי נתניהו ושותק כמו דג מעמקים נוכח מחדלי הממשלה הנוכחית. ומעל כולם תיקי נתניהו שאין דרך אחרת מלתאר אותם חוץ מ"הפיכה משפטית" ועימם הגילויים המדהימים שנחשפו בגרסאות העדים במשפטו. אל כל אלה מצטרפת שורה ארוכה של אירועים המעידים על הטיה פוליטית ברורה וריקבון פנימי חמור.

על רקע האירועים שמניתי, החקירות נגדך ועינוי הדין התמוה במשך שש וחצי שנים! עד לעסקת הטיעון שתוביל אותך אל מחוץ לכנסת עם אפשרות עתידית להטלת קלון שימנע ממך לחזור – טחנו עד דק את מחשבות ה"דרעי מושחת" שלבושתי אחזתי בהן. היום אני כבר לא מסוגל להאמין להם ובמקביל מסוגל להאמין עליהם הכל.

מבחינתי, שיכתבו עד מחר על הודאה שלך בעבירות מס, או בשוד בנקים על אופנוע. צר לי, לא רק שאינני מאמין להם, אני אף חושד במניעיהם. שש וחצי שנים זו לא "הודאה" ואפילו לא עינוי דין. זה לא פחות מסחיטה. אפילו מנדלבליט העיד על התיק שלך, שהגיע לידיו כתיק חמור ובסוף "לא נולד ממנו אפילו עכברון".

אריה, אמנם לא השמצתי אותך מעולם בדיווחיי, ודאי שלא רדפתי אותך. אבל הושפעתי מהתדמית התקשורתית שנבנתה לך בתחכום רב. חשדתי בך וחשבתי עליך רעה. הלב שלי לא היה נקי וזה מעיק על מצפוני.

על זה אני בא לבקש ולומר: סליחה אריה – טעיתי.

 

חגי סרי-לוי, עיתונאי לשעבר ותושב אלון שבות שבגוש עציון