המלחמה ביוונים עדיין לא הסתיימה, עדיין קשה. לפני שנה יהודה המכבי נכנס עם חייליו לבית המקדש שבהר הבית, הוציא את הפסלים, מחק כל זכר יווני, טיהר את הכלים.

השנה קבעו יום טוב על שזכו לטהר את המקדש ולחזור להקריב את הקורבנות כסדרם. זאת הייתה המהות של מלחמת המכבים. הסיבות ליציאה למלחמה היו מגוונות, אבל המטרה הייתה טיהור המקדש וחזרה לחיים היהודיים במקום הקדוש ביותר.

ההוכחה הפשוטה לדברים היא שנקבע שמונה ימי הלל ושמחה, אחרי טיהור המקדש, עוד במזמן שהמלחמה המשיכה במלוא העוז. לא קבעו את החג מיד בטיהור המקדש. טיהרו את המקדש, שמחו שמחה גדולה וחזרו למלחמה. רק בשנה שאחרי הטיהור, המכבים הבינו את גודל הנס והחסד, וקבעו שמונה ימים טובים.

הם המשיכו לחגוג באותם ימים בכל שנה גם אחרי שיהודה נפל בקרב, ואחרי ששמעון נשאר לשלוט בירושלים ביד רמה.

המשיכו לחגוג גם כשהכהנים הגדולים התחלפו בכל שנה, וכבר לא היה מושלם. המשיכו לחגוג אפילו אחרי שבית המקדש נחרב. כי החגיגות הן לא רק זיכרון לזמן טוב, להבנה שכשאלוקים נלחם בשבילנו אפשר לנצח גם כשקטנים וחלשים. החגיגות ָמגיעות גם בשביל ההווה והעתיד; החגיגות באות להזכיר לנו מה צריכות להיות השאיפות שלנו, למה צריך להתקדם.

העולם לא שלם בלי בית מקדש, בלי לטהר את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי וחידוש העבודה. בשביל לטהר את מקום המקדש צריך לבטוח בקב"ה שיעזור ולהתקדם לבניין המקדש. השמחה בחג באה להזכיר לנו שגם כשהכל עוד רחוק משלמות, יש לנו לאן להתקדם בגאולה, וזה אפילו יכול להצליח.

מי שרוצה להמשיך את דרך המכבים בצורה הראויה ביותר, ראוי שיטבול ויעלה בטהרה להר הבית. בשמחה. נכון, המציאות לפעמים מקוממת; העובדה שאין לנו יכולת לעלות להר הבית עם ספרי תורה היא אות קלון לממשלת ישראל לדורותיה. ובכל זאת, ההתקדמות הגדולה בהר הבית בשנים האחרונות היא בזכות עליה של יהודים רבים להר.

כל יהודי שעולה הוא חלק מקירוב הגאולה ובניין המקדש. זאת הדרך היום להחזיר את המנורה ועבודת התמיד לעולם: לעלות להר הבית בטהרה.

 

אילה בן גביר, היא חברה במנהלת הר הבית