הרעיון העומד מאחורי "ישיבות הקו" אינו חדש אלא עתיק יומין כבר מימיו של אברהם אבינו.

וכך מבאר ה"חתם סופר" את ניסיון "לך לך": "אע"פ שהיה ניסיון גדול ללכת מארצו וממולדתו מבלי לדעת אנה ילך, מכל מקום היה אברהם סבור שה' יוליכו אל אחת המדינות שאינן מיושבות עדיין ולא יושב בה איש (שהאמירה הזו הייתה סמוך לדור הפלגה שאברהם היה אז בגיל ארבעים ושמונה ועכשיו הוא בן שבעים וחמש כך שעברו מאז עשרים ושבע שנים ועדיין לא נתיישבו כל המדינות)".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הר המור לפני ואחרי הקורונה

"ואברהם חשב שהוא יתמקם באחת הגלילות הריקות מאדם ויקים שם קהילה מאמינה מבודלת מכל האנושות הכופרת . כך שרק בסביבה סטרילית יוכל להשפיע ולשנות את סביבתו, כשחברת המופת שהקים תשמש דוגמא לסובבים שממנו יראו וכן יעשו.  זה היה ניסיון ראשון להקים מעין "ישיבות הקו"  שהאמת הצרופה נמצאת רק אצלם וכל האחרים צריכים להתאים את עצמם אליהם תוך התבדלות".

וממשיך החת"ם סופר שלהפתעתו של אברהם "כשהגיע למקום שכם והכנעני אז בארץ שהיה עם גדול ורם, ציווהו הקב"ה שיתגורר שם כגר עד יפרה ויוריש הכנעני, כלומר שמחשבתו הראשונה לא הייתה נכונה, ולמרות שאברהם הבין שטעה בקונצפציה שלו לא הרהר ויבן שם מזבח לא-ל הנראה אליו" לומר שנתן תודה לה' ולא הרהר ח"ו".

מדבריו של החת"ם סופר אנו למדים שלכאורה תיקון החברה לא יבוא מהיבדלות אלא דווקא מתיקון מבפנים.

אלא שהמסר של הקב"ה לאברהם לא הסתיים במהלך הזה, וכדי להשלימו באה מצוות המילה , וגם במצווה זו נתקשה אברהם אבינו כמו שמובא במדרש (ב"ר פ' מז): "אמר אברהם: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי".

וכוונת המדרש היא שאברהם המטיף לאחווה ואהבת הבריות, שאינו מפלה בין אדם לאדם ובין עם לעם, המנסה להכניס את האנושות כולה תחת כנפי השכינה, דווקא הוא מצטווה לפתע להיות שונה מכל שאר יושבי תבל, דרישה שנראתה לאברהם כמי שתקשה עליו מכאן ולהבא להשפיע על סביבתו.

מפני שלהשפיע אפשר רק אם המשפיע לא יבליט את ההבדלים העושים אותו שונה מהאחרים, כי בהיותו כאחד מהם יוכל לזכות באמונם ולהשפיע עליהם.

חששו זה של אברהם גם מסביר לנו מדוע הלך אברהם ליטול עצה מבעל בריתו ממרא ושאל אותו האם לקיים את המילה, כמו שמובא במדרש (תנחומא וירא, ג') על הכתוב: "'וירא אליו ה' באלוני ממרא' – מפני מה נגלה עליו בחלקו של ממרא? מפני שנתן לו עצה על המילה".

אלא שפנייתו זו של אברהם אל ממרא היא עצמה תמוהה ומפליאה מאוד, איך יתכן שראש המאמינים, אברהם אבינו ע"ה, לאחר שנצטווה מפי הגבורה עצמה למול את עצמו, איך העלה בדעתו והרהיב בנפשו ללכת ולבקש עצה מבשר ודם האם למלא את דבר ה'? ומדוע אין אנו מוצאים אצל אברהם בכל שאר הניסיונות מעשה דומה שהלך להתייעץ עם מאן דהוא, מה המיוחד בניסיון הזה?

הסבר להתנהגותו זו של אברהם כתב הראי"ה קוק בספרו "מדבר שור" (עמ' קצז): "כי חששו של אברהם היה שמא היותו שונה משאר בני האדם על ידי המילה, תביא להתרחקות בני האדם ממנו עד שיפסיקו לבא אליו, או מפני השוני, ואולי גם מפחד שמא בהשפעתו ינסה להטיל גם עליהם מצווה כואבת זו".

והמחיר של התרחקות הבריות ממנו תהיה שלא יוכל למלא את משימת חייו, לקרוא בעולם בשם ה' ולקרב את כל הבריות לאביהם שבשמים, המחיר הזה נראה כבד בעיניו, ומפני החשש הזה העדיף אברהם את טובת זולתו על טובתו שלו, והיה מוכן להקריב את שלמותו האישית ולהחסיר ממעלתו במה שיעבור על דבר ה' בבחינת "פעמים שביטולה הוא קיומה", ועל כן נראה בעיניו שלהמשיך במפעל חייו להעלות את האנושות כולה לקרבה לאביה שבשמים חשוב יותר בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

ובעניין הזה לא רצה אברהם להחליט בעצמו ועל כן הלך להתייעץ עם בעל בריתו ממרא. אבל ממרא יעץ לו שאין להתחכם על דבר ה', כי עצתו וחכמתו של הקב"ה גדולה לעין ערוך מדרך השכל האנושי. ומפני שנתן עצה כזו היה שכרו של ממרא מדה כנגד מדה, כיון שהוא נתן יקר ועדיפות לדיבור האלוקי יותר מכל רגשות השכל האנושי, אפילו לרגשות הדואגות לכבוד שמים, היה שכרו שהנבואה לאברהם תהיה דווקא בחלקו ככתוב: "וירא אליו ה' באלני ממרא".

ואכן מצות המילה הביאה מפנה בהשקפתו של אברהם, מכאן ואילך ידע אברהם שבדרך להשפיע על הזולת אל לו לאדם לטשטש או להתפשר עם אמונתו ואורחות חייו כדי לזכות לאהדה של החברה הסובבת אותו.

ומאברהם נלמד גם אנו בבואנו לקרב רחוקים, אל לנו לנסות להתייפייף למצוא חן בעיני הזולת, אלא דווקא בעמידה גאה על ייחודה האותנטית של היהדות והצגתה בצורתה האמיתית נמלא את שליחותנו בצורה יותר מלאה.