במאמר שפורסם ב'סרוגים', פרס הכותב (האנונימי) באריכות את עמדתו, ולפיה הציבור החרד"לי משניא את עצמו כיון שאינו מקבל את עם ישראל. הכותב, 'להט"ב דתי' כהגדרתו, מסביר כי 'זעם' חרדל"י נובע מכך שרבים בעם ישראל מחוברים למסורת ולתורה, אך בה בעת מכילים ומקבלים תופעות כמו להט"ב ושאר ירקות.

ובכן, אם דבריו יכלו לשכנע עד לפני חצי שנה, הרי שמי שחי היום בישראל ובוודאי מי שמציץ מידי פעם ברשתות החברתיות רואה מהפך גדול – או אולי נכון יותר לומר חשיפה עוצמתית של התהליך שמתרחש מזה זמן רב. התורה, במובנים רבים, קשה לעיכול למי שחי היום בעולם המודרני. אולי אפילו – רחוקה מהמציאות. והמשבר והפער הזה מוביל מזה כמה עשורים לתנועה כפולה בציבור הדתי לאומי: מחד, 'דתיים ליברלים' שמנסים עוד ועוד להגמיש את התורה וערכיה, לרענן אותם, להתאים אותם למציאות. מדובר בתנועה רפורמית ביסודותיה ובמניעיה, לכן לא מפליא לגלות שבקצה ובחלוף השנים היא באמת מוצאת בתנועה הרפורמית ידידה לגיטימית וזרם נוסף והגיוני ביהדות.

מאידך, עומדים 'החרד"לים' וצועקים, אכן לעתים בתחושת חירום ולעתים אפילו בזעם: ערכי התורה הם נצח נצחים, ואם הם רחוקים מהמציאות שברחוב – עלינו להתנזר מהרחוב ולראות כיצד ניתן לתקנו ולהעלותו. ובכל מקרה עלינו האחריות והחובה לשמור על ערכי התורה בטהרתם ובגובה הראוי להם, עבור עם ישראל כולו שבוא יבוא אליהם.

עד לפני מספר חודשים הדיון היה תיאורטי ודתי. האם שמירת מצוות היא כך או כך, האם היחס לתרבות המערב הוא כזה או כזה. ואז הגיע בנט, והפך את הדיון העקרוני להכי מעשי שבעולם, כשייסד את התנועה הפוליטית הדתית-ליברלית הראשונה. תמונתו של בנט שהתפרסמה ו'עוררה התרגשות' כדברי הכותרות, עטור בתפילין רגעים לפני תחילת מרתון הפגישות בוושינגטון, היא תמצית העניין. וכאן, בדיוק, אפשר לחתוך בסכין: בעוד אלו המקבלים ושמחים בקיפול והגמשת ערכים בשביל ערכים אחרים, בהקרבת התורה ומצוותיה על מזבח קרבתן למציאות הפוליטית והחברתית, הביעו התרגשות ושמחה, עמדו החר"דלים ושוב היו חייבים לקלקל ולזעוק: צביעות, עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס.

הם לעולם לא יראו את המציאות בעין טובה, החרד"לים הללו. ועם ישראל? כל מי שעיניו בראשו ופייסבוק או טוויטר בכיסו יודע – עם ישראל כבר הכריע מזמן, והתמונה השבוע וה'התרגשות' שעוררה המחישו זאת יותר מאי פעם: בנט, סילמן אורבך וכהנא הם כנראה השמות השנואים ביותר בקרב רוב הציבור היהודי בישראל. מלבד ציבור מצביעי מרצ ושאר אנשי שמאל קיצוני, ועוד מספר 'דתיים ליברלים' עקשנים, רוב הציבור רואה בהם הבוגדים הגדולים ביותר שקמו בפוליטיקה הישראלית. דווקא העובדה שאנשים חובשי כיפות וכיסויי ראש לראשם הקימו לתחיה את השמאל הפרוגרסיבי הפוליטי, וכרתו ברית אחים עם הגרועים שבשונאי התורה וערכיה ואף עם גוים תומכי טרור הגביה עוד את להבות התיעוב: "צבועים", "שקרנים" ו"נוכל" הם כנראה המלים השימושיות ביותר בישראל בחצי השנה האחרונה.

בנט וחבריו גוררים איתם שנאה אדירה ליהדות ולחובשי הכיפות כולם. "הציבור הסרוג חשף את עצמו, יותר לעולם לא נסמוך עליהם" כותבים עוד ועוד ישראלים ברשתות החברתיות. ואבי מעוז, סמוטריץ', בן גביר ושאר חרד"לים? דרכם הלא מתפשרת, השמה את העקרונות וערכי התורה והיהדות מעל לכל ומסרבת לכופף אותם גם כשאפשר לאחר 70 שנה 'לשים יד על הגה המדינה' אם רק יהיו קצת פחות עקשנים וקיצוניים – הם, והציבור שמאחוריהם והרבנים שבראשם, הם אלו ששומרים על כבודה של התורה והיהדות, ומרבים אהבת אמת לתורה ומצוותיה.

היום, בזכות בנט וניר אורבך, אפשר לומר זאת בקול, והאוזניים פתוחות יותר מאי פעם לשמוע: משה אמת ותורתו אמת, להט"ב דתי זה אוקסימורון בדיוק כמו צמחוני בשרי, אישה זה אישה וגבר זה גבר, הכותל הוא מקום קדוש ליהדות ויהדות היא בדיוק מה שהיתה תמיד. משפחה זה אבא ואמא וילדים, מדינת ישראל נולדה בתור מדינה יהודית וייעודה להיות 'תהילתי יספרו' והדמוקרטיה אינה קדושה כמו התורה, אלא היא מקסימום שיטת ממשל די טובה רוב הזמן. ערכי הפוסטמודרנה והפרוגרסיביות הולכים ופושטים את הרגל, וההולכים בהם הולכים ומאבדים את דרכם, גם אם כיפה (קטנה ומוסתרת) על ראשם.

ותודה לבנט.

 

יאיר אוריאל, לשעבר עורך הדיגיטל בערוץ 20