לכל מורה יש ניגון משלו, ולכל תלמיד יש ניגון משלו. כל מפגש של מורה ותלמיד הוא מפגש ייחודי של שתי נשמות ייחודיות, כל אחד מהם חלק א-לוה ממעל.

יחד עם זה, אנו רוצים לתכנן צעדים חינוכיים על בסיס עובדתי, על סמך נתונים. מחקרים וסקרים בנוגע לחינוך הדתי מביאים נתונים, אולם הם תלויים בהגדרות וניתוחים מורכבים. לכן, קשה להסיק מהם מסקנות חד משמעיות, אך הם מעוררים להעמקה בחשיבה החינוכית של כולנו.

לאחרונה פורסמו נתונים ממחקר של ד"ר עדו ליברמן על בוגרי החמ"ד. שני פרטים תפסו את תשומת ליבי במיוחד, ככאלה שמביאים לתשומת ליבנו סוגיות שחשובות לכל מי שהחינוך לתורה ומצוות חשובים לו.

30% מבוגרי החמ"ד לא באו מבית דתי

נתון אחד הוא שקרוב ל-30 אחוז מבוגרי החמ"ד שבאים מבתים לא דתיים מגדירים את עצמם היום כדתיים. מערכת החמ"ד, ותנועות הנוער הדתיות לאומיות, שפועלות באוכלוסיות מגוונות, הן למעשה מתנועות קירוב הרחוקים הגדולות ביותר. לא נתחרה כאן "מי מקרב יותר", אבל הנתון הנזכר מלמד שאכן יש לחמ"ד פוטנציאל עצום בתחום הזה. אלא שבשנים האחרונות ישנה במקומות רבים מגמה של הסתגרות ב"אנ"ש", במוסדות חברתיים הומוגניים, ש"מגינים" על הילדים "שלנו" שמא ייחשפו לילדים פחות דתיים מהם – והמגמה הזו מרחיקה מהחמ"ד בדיוק את אותם אנשים שמוסדותיה עשויים לפתוח עבור ילדיהם פתח של התקרבות ליהדות.

לאחרונה נחשפנו, שוב, למקרה כזה. קבוצת הורים רצתה לעשות שינוי בבית הספר הממ"ד המקומי, בצורה שבעיניהם הופכת את בית הספר ליותר תורני. אחד האבות שהתנגד לשינוי הצהיר מיד שאם השינוי הזה יקרה הוא יעביר את הילד שלו לביה"ס הממלכתי. אין כל ספק שהראשונים לא התכוונו להרחיק אף אחד מהחינוך הדתי. אולם מקרים כאלה קיימים לרוב, והם מדגישים כמה חשוב לא לצמצם את החמ"ד בתוך קבוצה ספציפית, אלא לשמור על היותה רחבה ומכילה, דווקא כדי לחזק את כלל ישראל מבחינה דתית!

הדתל"שיות מתרחשת בגיל ה-20

ומכאן לסוגיית הדתל"שים. הנתון שצד את עיני בהקשר הזה, והוא מאשש את התחושות שעולות "מהשטח", הוא שהתופעה של עזיבת הדת לא מתרחשת בדרך כלל בגיל הנעורים, אלא כמה שנים אחר כך, בגילאי ה-20 ומעלה. זה לא מפתיע, פעמיים. פעם אחת, בגלל שאנשים עדיין הולכים ומעצבים את זהותם בשנים האלה; ופעם שניה משום שצעירים וצעירות רבים נמצאים בשנים הראשונות אחרי סיום התיכון במסגרות דתיות – ישיבות, מדרשות ומכינות, שמלוות אותם/ן גם בשרות הצבאי והלאומי, וה"יציאה לעולם" בצורה רחבה מתרחשת אחרי השרות – בלימודים, בעבודה, בטיול הגדול…

אז מה הנתון הזה מלמד אותנו? החברה המודרנית מאתגרת היום את הצעירים והצעירות הדתיים. גישה חינוכית אחת, כדי להתמודד עם האתגר הזה, קוראת לחזק את המסגרות בהן צעירים אלה נמצאים, ועל מנת לחזק את ההתלהבות והאמונה בתורה – לצמצם את החשיפה לתרבות ולחברה הכללית.

בעיני הנתונים מלמדים אותנו את ההיפך הגמור.

ללמד את הילדים איך לפגוש תרבות

ההסתגרות במסגרות שמעניקות חיזוק דתי ללא חשיפה לחברה הכללית רק דוחה את הקץ; אבל כשהצעירים והצעירות יגיעו "לעולם הגדול" – הם לא מוכנים לכך, ושם קורה השבר הגדול.

שמתם לב כיצד שתי הנקודות מתלכדות? דוקא מי שמלמד את ילדיו את השילוב של מחויבות עצמית כלפי שמים עם אחדות גם עם אחים שאינם בדיוק כמונו – מעניק להם את הכלים כיצד לנהוג כך גם בבגרותם.

מוטלת עלינו החובה, גם בתיכון וגם במוסדות התורניים העל יסודיים, ללמד את התלמידים והתלמידות כיצד לפגוש את התרבות הכללית ולברור מתוכה את החלקים החיוביים שלה; להעניק להם כלים כיצד ניתן לאמץ חלקים ערכיים מתוך התרבות הכללית, בלי לאבד את האמונה בתורה ואת שמירת ההלכה וקיום המצוות. דווקא בצורה כזו יש סיכוי טוב יותר לחנך לתורה עם דרך ארץ, ולא לאבד חלילה את התורה בדרך.

==

הרב צבי קורן הוא ראש תחום חינוך בנאמני תורה ועבודה