רצח רבין על ידי יגאל עמיר הוא האסון הגדול ביותר שהתרגש על הימין בישראל לפחות מאז קום המדינה.

אלמלא נרצח, היה יצחק רבין בעצמו מגיע במהירות למבוי סתום עם הפלסטינים כפי שכך קרה לממשיכיו שמעון פרס, אהוד ברק ואהוד אולמרט. במילים אחרות אלמלא הרצח הסכם אוסלו היה מבוטל עוד בשנות התשעים על ידי רבין עצמו אחרי שהוא היה נחשף באופן ישיר לשיטת הרמאויות וכפל המשמעויות של יאסר ערפאת.

בפועל כאמור יגאל עמיר חולל פשע נורא בעצם רציחתו של מנהיג פוליטי בישראל כשעל הדרך הוא מאפשר לגורמים היותר רדיקליים בשמאל הישראלי לחייב את כולנו למורשת הסכם אוסלו כחלק מהצער הציבורי הכללי על הרצח. כך קורה שכל שנה מחדש אנו נחשפים לפסטיבל ענקי שמטרתו היחידה היא קידושו של ההסכם עם הפלסטינים על אפו וחמתו של רוב הציבור בארץ שכבר שנים ארוכות משלם מחיר דמים יקר על הטעות הטרגית ההיא.

הרצח קידש את ההסכם

חמור מכך הרצח חייב את הימין הישראלי לקבל את הסכם אוסלו כמות שהוא כיון שכל ניסיון לבטלו היה נתפס כחילול זכרו של יצחק רבין או פגיעה במורשתו. מבחינה זו הרצח קידש בדם הנרצח מציאות שכלל לא ברור שיצחק רבין עצמו היה מסכים לה לו היו שואלים אותו.

ראש הממשלה המנוח היה איש ביטחון מובהק מדור מייסדי המדינה שהלך להסכם אוסלו בעיניים פקוחות עם מעט מאד אמון ביאסר ערפאת וחבר מרצחיו ומשום כך הוא היה מסרב לקדש את התהליך הזה שמלכתחילה נתפס בעיניו רק כניסיון מדיני זמני ולא כמשהו בעל תוקף מוחלט.

אמת פשוטה זו מלמדת שוב, כיצד השמאל הישראלי נוהג להשתמש בצורה תעמולתית בכל אסון ציבורי שמתחולל בארץ. רוב מוחלט בימין הישראלי כלל לא חלם בחלומותיו הגרועים ביותר שיקום מקרבו איש דמים ומרמה ויבצע את הרצח המתועב ההוא. הימין הפוליטי אז לחם בהסכם אוסלו מטעמים ביטחוניים ואידיאולוגים לגיטימיים שתוקפם והטעם שבהם הוכח עם השנים ולא השתנה עד היום.

בכלל ככל שעובר הזמן הולכת ומתבררת האמת שאין באמת מושג כזה עם פלסטיני כפי שאין עם סורי, ירדני, עיראקי, לובי ועמים נוספים באזור. כל החלוקה המדינית באזורנו היא פרי הבאושים של הסכם קולוניאליסטי בין צרפת לבריטניה מבלי בכלל להתחשב בפסיפס המרהיב של החמולות והשבטים החיים באזורנו ובלי להתייחס לפער הדתי שבין הסונה לשיעה.

כך קורה שחמאס ברצועת עזה יכול בקלות להסתפח לאחים המוסלמים במצרים והפלסטינים ביהודה ושומרון לאחיהם בעבר הירדן. אלא שגם את ההיגיון הפשוט הזה רצח יגאל עמיר באותו לילה נורא של מוצאי שבת. לילה שהעם היהודי משלם עליו בריבית דריבית עד היום ומחויב בגינו למעשים שרבין בחלומות השחורים שלו לא היה מסכים להם.