אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

דברים שרואים מקאן: על השטיח האדום, אבק הכוכבים והשואה

הסוד הגדול של פסטיבל הסרטים בקאן, אחד הגדולים והנחשבים בעולם, הוא שאין כמעט אפשרות לצפות בו בסרטים. להקרנות הבכורה של רוב הסרטים יכולים להיכנס אנשי ההפקה ומוזמנים בלבד. לכן, כשהגעתי השנה לריביירה הצרפתית שמתי לי למטרה להשיג את הכרטיס הנכסף

דברים שרואים מקאן: על השטיח האדום והשואה
  (תמונה ראשית: מתוך ״איפה אנה פרנק״. איור: לנה גוברמן. צילום תמונת כתב: איתי בן עזרא)

הביתן הישראלי בקאן, עליו מונף בגאווה דגל ישראל, מהווה מוקד לקודקודי הקולנוע הישראלי, מנהלי קרנות, מפיקים בכירים ויוצרים שבאים לפגוש קולגות מהארץ ומהעולם ולקדם את הסרטים והפרוייקטים שלהם. נוצרו בו הכרויות ושותפויות חדשות עם יוצרי קולנוע מהעולם, לצד קבלת שבת, בחסות בית הספר לקולנוע מעלה וקרן גשר, עם חלות, יין טוב והרבה מינגלינג. שר התרבות, חילי טרופר בירך את הפורום הישראלי והיהודי ותיבל בדבר תורה ובקביעת מזוזה לצד הרב דוד מויאל, הרב הראשי של קאן.

כמה שעות לפני כן, ולאחר מאמצים לא קטנים, הגיעה שיחה מפתיעה ומשמחת: "נטע, את מעוניינת בכרטיס להקרנה?". וכך, סימנתי וי על המטרה, וזכיתי לא רק להגיע לפסטיבל, אלא גם לצפות, באולם של 2500 מקומות, על מסך ענק, בסרט אנימציה ישראלי, מרהיב ומרגש, שנעשה מכוח האמונה והאהבה ליצירה.

עוד באותו נושא

חולמים להיות טרנטינו? כך תוכלו ללמוד הכל על קולנוע

הסרט "איפה אנה פרנק" של התסריטאי והבמאי ארי פולמן, מציג את סיפורה של אנה פרנק מנקודת מבטה של קיטי, החברה הדימיונית שאנה יצרה בראשה וביומנה. קיטי יוצאת למסע אל העבר לחפש מה עלה בגורלה של אנה, נחשפת לסיפור חייה ומותה ומחברת בין העבר להווה באמצעות העיסוק בזכויות אדם ועזרה לחסרי הישע. לארי פולמן היה חזון, היה תסריט והייתה תוכנית עבודה, ובעיקר היה לו צוות ענק של יוצרים שהלכו אחריו ואיתו, במשך מספר שנים, גם כשלא היה ברור מתי ומאין יושלם התקציב הדמיוני של ארבעים מיליון ש״ח!

במשך ארבע שנים עבדו עשרות אנימטורים ישראלים וזרים על האיורים לסרט. המאייר והקריקטוריסט יונתן וקסמן סיפר לי שכשהוזמן לצייר את העיר אמסטרדם, הוא לקח חופשה מעבודתו בעיתון כלכליסט, וישב במשך שנתיים מידי יום, מהבוקר עד הערב וצייר את העיר, בה לא ביקר מעולם.

(מתוך ״איפה אנה פרנק״. איור: לנה גוברמן)

גילוי נאות… החלק הפחות אהוב עליי בפסטיבלים הוא "השטיח האדום", שאני צופה בו בדרך כלל מהכורסה בבית. הרגעים בהם היוצרים והשחקנים מתהלכים בחשיבות עצמית מוקפים בצלמים ובקהל מריע, מרוחקים מעט, לטעמי, מעולם היצירה. אבל בקאן, כשראיתי את יוצר הסרט ארי פולמן ולצידו יוני גודמן במאי האנימציה, לנה גוברמן הארט דיירקטור והמוזיקאית קארן או, צועדים על השטיח האדום, התרגשתי והרגשתי אחרת.

הבנתי שמגיע להם הרבה כבוד וכמה רגעי תהילה, על הכישרון והיצירתיות, על הדבקות  במטרה ועל המסע המפרך שלא הצליח להפיל אותם במהלך הדרך. מדהים ומרגש ששנים עשר אולפני אנימציה, מישראל, הולנד בלגיה, אוסטרליה, סין ועוד, אנשי ארט, אפטר אפקטס וצוותי הפקה, היו צריכים לעבוד בתיאום ובסנכרון, כדי להגיע לתוצאה המושלמת בת התשעים הדקות.

(מתוך ״איפה אנה פרנק״. איור: לנה גוברמן)

יצאתי מההקרנה נרגשת כששתי מחשבות מהדהדות בי. האחת על הזכות שלנו כאנשי קולנוע להטעין את העולם בסרטים ובסיפורים שישארו לנצח. והשנייה על אמי, שהייתה ילדה בתקופת השואה וגם היא כמו אנה פרנק, הסתתרה עם בני משפחתה, במשך חמש שנים, לא בעליית גג, אלא באורווה של איכר צרפתי, בכפר בריאנו, כ-450 ק״מ צפונית לעיר קאן. בניגוד לאנה פרנק אמי ניצלה. היא כתבה את הסיפור שלה וסיפרה אותו אלפי פעמים, לבני נוער ולצעירים ובעיקר זכתה לחיות ולחוות את ניצחון הרוח.

הסרט "איפה אנה פרנק" יוקרן בקרוב בבתי הקולנוע.

===

נטע אריאל היא מנהלת בית הספר לקולנוע מעלה

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו