יש סרטים שמרגישים אחרת בגלל הרגע שבו צופים בהם. "תל אביב ביירות", סרטה של מיכל בוגנים, מוקרן בבתי הקולנוע בישראל מאז 21 במאי, אבל נדמה שרק בימים האחרונים הוא מקבל משמעות נוספת. בזמן כתיבת שורות אלה, פחות מיממה לאחר פתיחת המערכה מול איראן, חלק מבתי הקולנוע כבר סגורים, אחרים עדיין פועלים, ואיש אינו יודע כיצד ייראו הימים הקרובים. בתוך חוסר הוודאות הזאת, קשה להתעלם מסרט ששמו מחבר בין שתי ערים שהפכו במשך עשרות שנים לסמלים של עימות, מלחמה ותקווה לשקט שלא תמיד מגיע.
"תל אביב ביירות" אינו סרט על איראן, וגם לא על האירועים שמתרחשים כעת. למעשה, הוא מחזיר את הצופים שנים לאחור, אל אחת הזירות המרכזיות שעיצבו את המציאות הישראלית והאזורית – מערכת היחסים המורכבת בין ישראל ללבנון. אבל דווקא בגלל זה, נדמה שהוא מצליח לגעת במשהו רחב יותר מהסיפור הספציפי שהוא מספר.
הסרט עוקב אחר שתי משפחות משני עברי הגבול, ישראלית ולבנונית, שגורלן נשזר זה בזה לאורך שני עשורים של מלחמות, אהבות, בגידות ואובדן. במרכז העלילה ניצבות מרים הישראלית, בגילומה של שרה אדלר, וטניה הלבנונית, אותה מגלמת זלפה סרה. בתוך הכאוס המלחמתי נוצר ביניהן קשר בלתי צפוי, ובשלב מסוים הן יוצאות למסע משותף בניסיון להציל אדם היקר לליבן.
מתוך "תל אביב ביירות"צילום: AXEL SHNEPPAT באדיבות סרטי יונייטד קינגזהו סיפור על גבולות, אבל גם על מה שקורה כאשר בני אדם נאלצים לחיות בצילם של גבולות. על החיים שנמשכים בזמן שהפוליטיקה משתנה, על משפחות שמנסות לשרוד בתוך מציאות אלימה, ועל זיכרונות שמסרבים להיעלם גם שנים אחרי שהמלחמה מסתיימת.
אולי זו הסיבה שהסרט מרגיש רלוונטי במיוחד דווקא עכשיו. במשך שנים התרגלו הישראלים לחשוב על לבנון כעל חזית אחת ועל איראן כעל חזית אחרת. אולם האירועים האחרונים מזכירים עד כמה הכול במזרח התיכון מחובר זה לזה. גם אם "תל אביב ביירות" מתרחש בתקופה אחרת ועוסק בסכסוך אחר, הוא עוסק בשאלות שנותרו כמעט זהות: כיצד ממשיכים לחיות לצד איום מתמשך, מה המחיר שמשלמים האזרחים, והאם אפשר לשמור על אנושיות בתוך מציאות של מלחמות חוזרות.
בניגוד לסרטי מלחמה רבים, בוגנים אינה מתעניינת בקרבות עצמם. אין כאן עיסוק באסטרטגיה צבאית, במהלכים מדיניים או במאבקי כוח. המבט שלה מופנה אל האנשים. אל מי שנשארים מאחור אחרי שהכותרות מתחלפות, אל מי שנאלצים לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה.
מתוך "תל אביב ביירות"צילום: AXEL SHNEPPAT באדיבות סרטי יונייטד קינגגם צוות השחקנים משקף במידה רבה את הרוח הזאת. לצד שרה אדלר ושלומי אלקבץ משתתפות בסרט זלפה סרה וסופיה אסאידי, והפסקול המקורי נכתב בידי המוזיקאי אבישי כהן. החיבור בין שפות, תרבויות וזהויות שונות יוצר סרט שאינו מנסה למחוק את הפערים בין הצדדים, אלא להתבונן בהם מקרוב.
מיכל בוגנים עצמה עוסקת לאורך הקריירה שלה בנושאים של זיכרון, עקירה, גלות ושייכות. גם כאן היא בוחרת לספר סיפור פוליטי דרך חייהם של אנשים פרטיים. במקום לדבר על מדינות, היא מדברת על משפחות. במקום לעסוק בגבולות על מפה, היא מתמקדת בגבולות שהמלחמות משרטטות בתוך חייהם של בני אדם.
ייתכן שבימים הקרובים בתי קולנוע נוספים ייסגרו. ייתכן שגם אלה שעדיין פתוחים ייאלצו להפסיק את פעילותם. ייתכן גם שהמציאות תשתנה שוב בעוד שעות ספורות. כרגע איש אינו יודע.
מתוך "תל אביב ביירות"צילום: AXEL SHNEPPAT באדיבות סרטי יונייטד קינגאבל דווקא בגלל זה מעניין להתעכב לרגע על נוכחותו של "תל אביב ביירות" על המסכים. לא משום שהוא מסביר את מה שקורה עכשיו, ולא משום שהוא מציע פתרון למציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. אלא משום שהוא מזכיר שבסופו של דבר, מאחורי כל כותרת על מלחמה, חזית או מבצע, מסתתרים אנשים שמנסים להמשיך לחיות את חייהם.
בתקופה שבה נדמה שכל תשומת הלב מופנית אל האירועים של השעה הקרובה ואל הכותרת הבאה, "תל אביב ביירות" מציע מבט מעט אחר. לא על המלחמה עצמה, אלא על מה שהיא משאירה אחריה. ודווקא עכשיו, כשאיש אינו יודע כיצד ייראו הימים הקרובים, זו אולי זווית ששווה לעצור ולהקשיב לה.
תגובות