הדחתו של הבמאי נדב לפיד מחבר השופטים של פסטיבל הקולנוע FID במרסיי היא סיפור מדאיג בפני עצמו. על פי הדיווחים, מספר יוצרים בינלאומיים איימו למשוך את סרטיהם מהפסטיבל במחאה על השתתפותו של לפיד, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ לפרוש. אלא שבעיניי, לא פחות מהחרם עצמו, הייתה מטרידה תגובתו של שר התרבות והספורט מיקי זוהר.
"נדב לפיד לא מבין ששונאי ישראל לא מבדילים בינינו, לא משנה כמה הוא ינסה למצוא חן בעיניהם", כתב השר. אלא שהמשפט הזה לא רק שאינו מסייע להבין את האירוע, הוא מפספס לחלוטין את האדם שעליו הוא נאמר.
אפשר להתווכח עם נדב לפיד על כל סרט ועל כל אמירה. אבל לטעון שכל זה נובע מניסיון למצוא חן בעיני מישהו, זו כבר פרשנות שקשה ליישב עם הקריירה שבנה לאורך השנים.
לפיד לא שינה את עמדותיו כדי להתקבל בעולם. הוא לא הפך למבקר של ישראל בעקבות האווירה הבינלאומית הנוכחית. הוא יוצר סרטים כאלה כבר שנים רבות. עוד לפני המלחמה, עוד לפני גל החרמות הנוכחי, ועוד לפני שהפך לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בקולנוע הישראלי. אפשר לא להסכים איתו, אבל קשה לטעון שמדובר באדם שמתאים את עצמו לאופנה פוליטית או מנסה לרצות קהל מסוים.
"מתוך 'כן'. גם מי שחולק על סרטיו של נדב לפיד מתקשה להתעלם ממעמדו כאחד היוצרים הישראלים הבולטים בעולם"צילום: שי גולדמןלמעשה, האירוע הנוכחי מוכיח בדיוק את ההפך ממה שטען השר. אם נדב לפיד באמת היה עסוק בלמצוא חן, כפי שטוען זוהר, הוא כנראה לא היה מוצא את עצמו מודח מפסטיבל על ידי אנשים שטוענים שגם הביקורת החריפה שלו על ישראל כבר אינה מספיקה להם. העובדה שגם אחד המבקרים הבולטים ביותר של מדינת ישראל נתפס בעיני חלק מהפעילים הללו כבלתי לגיטימי רק משום שהוא ישראלי, מלמדת שהסיפור כאן גדול הרבה יותר מוויכוח פוליטי כזה או אחר.
וזו בדיוק הנקודה שהייתה צריכה לעמוד במרכז תגובתו של שר התרבות.
מיקי זוהר לא חייב לאהוב את הסרטים של נדב לפיד. הוא לא חייב להסכים איתו. אבל ברגע שבו יוצר ישראלי, שזכה לאורך השנים בפרסים מהחשובים בעולם והביא לקולנוע הישראלי הכרה בינלאומית יוצאת דופן, נדחק הצידה בעקבות קמפיין שהופעל נגדו, שר התרבות היה צריך להיות הראשון שיוצא להגנתו.
אפשר היה לצפות לשמוע ממנו משפט פשוט: אני חולק על נדב לפיד כמעט בכל דבר, אבל אני מתנגד לכך שיוצר ישראלי יודר מאירוע תרבות בינלאומי בגלל זהותו.
במקום זאת, בחר השר לנצל את האירוע כדי להמשיך ויכוח פוליטי ישן. במקום לעמוד לצד יוצר ישראלי מול חרם, הוא בחר להסביר מדוע אותו יוצר טועה.
וזה חבל, משום שהסיפור הזה כלל אינו עוסק בשאלה אם נדב לפיד צודק או טועה. הוא עוסק בשאלה האם אנחנו מסוגלים להגן על חופש היצירה גם כאשר היוצר שמולנו אומר דברים שאנחנו לא אוהבים לשמוע.
אמנות אינה נמדדת לפי מידת הנאמנות שלה לממשלה. תפקידה של אמנות אינו להחמיא לשלטון, אלא לבחון אותו, לבקר אותו ולעיתים גם לערער עליו. זה נכון לגבי יוצרים מהימין, מהשמאל ומכל מקום אחר על המפה הפוליטית. מדינה שמצפה מהאמנים שלה להסכים עם הממשלה כתנאי ללגיטימציה, אינה מחזקת את התרבות שלה. היא מחלישה אותה.
דווקא משום שנדב לפיד הוא יוצר ביקורתי, ודווקא משום שהוא רחוק כל כך מעמדותיו של השר, זה היה הרגע שבו מיקי זוהר היה צריך להגן עליו. כי התמיכה בחופש יצירה נמדדת לא כאשר האמן אומר את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אלא דווקא כאשר הוא אומר את מה שלא נוח לנו לשמוע.
שר תרבות לא נבחן כשהוא מגן על יוצרים שהוא מסכים איתם. הוא נבחן כשהוא מגן על יוצרים שהוא חולק עליהם. וזה בדיוק המבחן שמיקי זוהר נכשל בו.
תגובות