הפרשה מתארת בין עניינה את חטא 'מי מריבה'. חטא שמתרחש לאחר מותה של מרים, בעקבות דרישתם של בני ישראל למים. משה מוציא להם מים מהסלע אלא שבמקום לדבר אל הסלע הוא מכה בסלע. בעקבות כך נענש משה ולא זוכה להיכנס לארץ.

פרשני המקרא התחבטו בשאלה מה היה חטאו של משה. הסברים רבים מצינו בעניין עד שמרוב פרשנויות מסביר שמואל דוד לוצאטו, שד"ל, איטליה המאה ה-19 "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש" אנו בוודאי שלא נרצה להעמיס על משה חטא נוסף, ובוודאי שלא נכניס עצמנו לעניין מהותו של החטא שכן "העניין סוד גדול מסתרי התורה". יחד עם זאת נבקש לעמוד על חטאו של משה דרך פירושו של רש"י, אשר הסביר שחטאו של משה היה בגלל 'הכאה' בסלע ולא 'דיבור' אל הסלע, כפי שצווה "ודברתם אל הסלע".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

דבר תורה לפרשת חוקת

פרשנותו של ר' שלמה יצחקי, רש"י מתיישבת היטב עם המגמה הכללית של ספר במדבר, שמתאר עניינים רבים שמקורם בדיבור, והדוגמאות לכך הן מרובות, למשל: "כמתאוננים באוזני ה'"; חטא עם ישראל ותלונתם בקברות התאווה "ויאמרו מי יאכילנו בשר"; חטאה של מרים "ותדבר מרים ואהרון במשה"; דברי המרגלים "ויוציאו דיבת הארץ"; טענותיו של קורח "ויאמרו להם רב לכם…ומדוע תתנשאו"; ובהמשך אנו מוצאים "וילונו כל עדת בני ישראל…לאמור אתם המיתם את עם ה'"; דיבורו של בלעם; פרשת מטות שמביאה את עניין הנדרים, באמצעותם אדם יכול לאסור על עצמו דברים מותרים, "ככל היוצא מפיו יעשה", "מוצא שפתיך תשמור". כח הדיבור של הוא הגורם המניע והדומיננטי המתואר בספר במדבר.

 

המשותף לכל הדוגמאות שמנינו שכולם עניינם בדיבור אקטיבי של האדם. כאשר המסר הבוקע מחדד את כוחו של הדיבור שלמרות שאין בו מעשה יש בו די כדי להעניש או להטיל חובה. כוחו של הדיבור נובע מהיותו עיקר נפש האדם.

לעומת זאת פרשת מי מריבה היא אנטיתזה לספר במדבר. שכן אם כל הדוגמאות מוסבות לדיבור בפועל. חטא מי מריבה הוא חטא על כך שמשה "לא דיבר". והשאלה היא מדוע נענש משה על 'אי דיבור'?

כדי לנסות ולהשיב על שאלה זו נפנה אל פסוק המופיע בספר תהילים, שם מצינו כתוב: "ידבר עמים תחתינו" ידבר הכוונה ינהיג. מנהיגותו של מנהיג נבחנת, בין היתר, ביכולת שלו להניע דברים באמצעות פקודות ודברים שהוא מוציא מפיו, כך למשל אנו מוצאים כאשר האל "בעשרה מאמרות נברא העולם". עיקר מנהיגותו של מנהיג נבחנת ביכולתו לדבר, ביכולת להעביר מסרים לעם. משה רבנו היה ער לחשיבות הדיבור כתכונת מנהיגותית נדרשת, ובהליך מינויו למנהיג על עם ישראל הוא חושף את חסרונו "לא איש דברים אנוכי".

מגבלה פורשה כקושי בדיבור.  ר' עובדיה ספורנו, מגדולי פרשני איטליה המאה ה-15, פירש מגבלה זו כחוסר בכישורי ריטוריקה ולעומתו מסביר הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב,  גרמניה המאה ה-19 מגבלה זו כקושי בתחום ההסברה. אלא שאין בטענה זו כדי למנוע מינוי משה למנהיג. ולמשה מצטרף אהרון "כי דבר ידבר הוא". חטאו של משה הוא על שמנע את השיח הנחוץ בין העם לבין מנהיגו, כאשר המסר הבוקע מפרשה זו שלעיתים אין די בפתרון הבעיה בלבד אלא יש צורך בדיבור.

ואולי המסר מחטא מי מריבה, שמנהיג חייב לנהל שיח ודיבור ישיר עם העם. יתרה מזו יש מצבים בחייה של אומה שעשייה בלבד אינה מספקת וקיימת חובה לדבר אל העם, ומי שלא עושה כן יכול לחטוא למנהיגותו בדיוק כמו שמשה חטא לתפקידו.

ברוח זו ניתן להסביר שמשה מתקן את חטא מי מריבה באמצעות המניפסט האחרון שהוא מוסר לעם רגע לפני מותו והכוונה לספר דברים הנאום האחרון של משה לעם ערב כניסתם לארץ.

==

אלישי בן-יצחק, עו"ד מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט', בעלים של משרד עורכי דין.