חייל נח"ל שפיתח קשיי הסתגלות לשירותו הצבאי, לקה בדיכאון לאחר שיחידתו הוקצתה לקחת חלק בגירוש התושבים מגוש-קטיף, בקיץ 2005. עקב התדרדרות במצבו הנפשי, הסתגר החייל בבית הוריו. הוריו פנו לקב"נית של יחידתו, אך לדבריהם, היא התייחסה לדאגתם בזלזול, וייחסה את התנהגות בנם רק כבעיית משמעת ולא כבעיה נפשית.

לדברי הוריו, גם לאחר שחרורו המשיך בנם לסבול מדיכאונות. הוא אמנם הסכים לקבל טיפול נפשי, אך סירב להמשיך בטיפול הפסיכיאטרי, ואף אושפז בכפייה בביה"ח. כ- 7 שנים לאחר שחרורו, שם הצעיר קץ לחייו בקפיצת מתחת לגלגלי רכבת נוסעת.

לאחר התאבדות בנם, פנו הוריו אל קצין התגמולים במשרד הביטחון בבקשה להכיר בו כחלל צה"ל, אך קצין התגמולים דחה את בקשתם וקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של הצעיר לבין התאבדותו. אל עמדת משרד הביטחון בדיון צורפה חוות דעת של פסיכיאטר מומחה אשר טען כי בעיותיו הנפשיות של הצעיר החלו כבר שנים רבות עוד בטרם גויס.

משרד הביטחון קבע: אין קשר סיבתי

בנוסף, ציין המומחה מטעם משרד הביטחון, כי המנוח סירב לקבל טיפול נפשי ותרופתי, וכמו כן לא דיווח על שום אירוע טראומטי אותו חווה במהלך שירותו. לדברי המומחה, מפני שחלפו שנים ארוכות מעת שחרורו של החייל ועד למועד התאבדותו – אין לקשור את שירותו הצבאי של המנוח אל מותו.

בצר להם פנו ההורים לעו"ד יואב אלמגור, המתמחה בייצוג חיילים ובני משפחותיהם – אשר הגיש בשמם ערעור על החלטת קצין התגמולים. לדברי עו"ד אלמגור, באופן תמוה, נעלם כל התיעוד מהטיפול הנפשי אותו עבר החייל במסגרת שירותו, וכמו כן, משרד הביטחון סירב לאפשר לקב"נים שטיפלו במנוח – להעיד במשפט.

(צילום: שאטרסטוק)

לדברי חוות דעת המומחה לפסיכיאטריה, שצורפה לתביעה, רשלנותם של גורמי הצבא מתבטאת בעיקר בכך שנקטו נגד המנוח צעדים משמעתיים נוקשים, אשר גרמו להתדרדרותו הנפשית ולהתפרצותו של אותו דיכאון מז'ורי, אשר לא הופיע לפני שירותו הצבאי, והוא זה שבסבירות רבה – גרם להתאבדותו. השילוב שבין מופנמותו הרבה של המנוח עם מצוקתו האישית, התפרשה על ידי המערכת הצבאית באופן שגוי כבעיות משמעת, ולא כבעיות על רקע נפשי, ולכן היה מקום לכפות על המנוח לערוך בירור מעמיק בנוגע למצבו הנפשי-פסיכיאטרי, עוד טרם ננקטו כנגדו הליכים במישור המשמעתי.

למצולמים אין קשר לכתבה. אילוסטרציה (צילום: פירר טרג'מן/ פלאש90)

לדברי עו"ד אלמגור יש לזקוף לחובת משרד הביטחון את הימנעותו מהעדת הקב"נים הרלוונטיים: "גם מהתיעוד הקיים בתיקו הרפואי של המנוח עולה, שהמנוח לא נבדק כלל על ידי מומחה בתחום בריאות הנפש מטעם הצבא – התנהלות המנוגדת להוראת פקודת מטכ"ל", לדבריו. בכך לא נסתרה הטענה, לפיה אותם מומחים בתחום הנפש נהגו בזלזול ובאדישות מחפירה הן כלפי ההורים והן כלפי בנם המנוח.

קביעת בית המשפט

ביהמ"ש השלום בחיפה החליט לקבל את הערעור שהגישו הורי המנוח: "מהמסכת הראייתית שהובאה בפנינו עולה כי האבחון המשמעותי בנוגע להתדרדרות מצבו הנפשי של המנוח נעשה בפעם הראשונה בעת שריצה את עונש המאסר השני שלו, ובפעם השנייה במהלך ריצוי עונש המאסר השלישי. במהלך מאסר זה, המנוח אובחן על ידי מספר מומחים פסיכיאטריים כמי שסובל מדיכאון, ולכן בין אם המחלה התפרצה על רקע השירות או אחרת – אין מידע בנוגע לסיבה – בהחלט יש מידע בנוגע למועד ההתפרצות".

ביהמ"ש מצא אמנם טעם לפגם בכך שהמנוח והוריו התנגדו לטיפול פסיכיאטרי ולאשפוזו הכפוי של המנוח, אך עם זאת קבע שבהינתן מסקנת הבדיקה מיום 31.1.2006 – לפיה הסיבה להתדרדרות המצב הנפשי של המנוח קשורה באופן ישיר לחוסר הסתגלותו ליחידה הצבאית שאליה שובץ, הרי שקיים הקשר הסיבתי הנדרש.

לאור זאת ועוד, ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את הערעור של הורי המנוח במלואו ולבטל את החלטת משרד הביטחון מיום 6.9.2015, על כל הנובע ומשתמע מכך לעניין זכויות המערערים על פי חוק. עד נקבע, כי משרד הביטחון יישא בהוצאות המערערים בסך 12,000 שקלים, ובהוצאות חוות דעת המומחה מטעמם.