הציונות הדתית הפכה לאחרונה ללשון מאזניים פוליטי, אבל כבר שנים שהיא גם לשון מאזניים ערכי. "אנחנו המקף", כבר פסק יוסף בורג המנוח, מנהיגי תנועת המזרחי והמפד"ל כשנשאל האם תנועתו היא יותר דתית או יותר לאומית.

בשל נקודת המקף הזו, הציונות הדתית תמיד מאכזבת את הצדדים. לאורך השנים זה היה את החילונים ואת החרדים, ובשל כך היה לה איזשהו מנגנון גינוי ופשפוש עצמי, אליו כיוון ביום שישי האחרון ד"ר אבישי בן חיים, כשפנה בפוסט אל: "מדריכים ומדריכות בבני עקיבא, עזרא, אריאל, צופים דתיים. אנא אל תוותרו על החובה המוסרית לעסוק השבת עם החניכים והחניכות באפשרות הפניית העורף של נפתלי בנט וחבריו כלפי ישראל השנייה והציבור המזרחי מסורתי".

בן חיים מכיר את חיבוטי הנפש הערכיים שעוסקים בהם בתנועות הנוער, בסוגיות "בין עמונה לעצמונה", "האם מותר לסירוב פקודה", "האם אנחנו יותר דתיים או יותר ישראליים", "קרובים יותר לחרדים או לחילונים", ואת הייסורים שפשפשו בעצמם אנשי המגזר על כך שהם חיו ביישובים ולא פנו אל עם ישראל "שבשדות".

ואכן, אחת מגדולותיה של הציונות הדתית היא לנהל ויכוחים נוקבים וחפירות עצמיות אל תהומות הנפש והערכים, בנושאים שונים. זה הראה על בעיקר על תנועה תוססת בעל מורכבות וניסיונות השפעה. וכולם ניסו לנצל את זה ללחצים ערכיים ופוליטיים. בשמאל ניסו עד כה לטווח את אנשי הציונות הדתית ש"תומכים במי שחשוד במרמה ובהפרת אמונים", באקט של אכזבה ניכרת, ועכשיו מימין, שמעון ריקלין, ינון מגל, אבישי בן חיים, ארז תדמור, עירית לינור וגדי טאוב, בניהם חדשים שמקרוב באו לימין, להטיח בציונות הדתית מה היא כן או לא עושה לטובת נתניהו.

הציונות הדתית כיום הרבה יותר מגוונת, יש שיגידו מתפוררת לכמה חלקים, או מתפצלת – בוודאי פוליטית. יש בה גם התנשאות, וגם רפיסות, גם הרבה חסד וגם יוהרה, גם עשייה וגם הגות, גם תורה וגם לא עלינו ניאוף, גם יראת שמיים וגם מודרניות, גם ראקציוניזם וקיצוניות וגם סלחנות וכמיהה לשלום.

הציונות הדתית היא לא אחת. בניה ובנותיה מתנדבים ביחידות קרביות ובארגונים חברתיים, אוהבים ומטיילים בארץ, באים לפריפריה, ולשכונות, מתחתנים בין העדות, אבל גם נוטים לא פעם בהתנשאות. הכל בסדר. מה שכן, הציונות הדתית מנהלת את קווי הוויכוח שלה בתוך עצמה, וגם עם החברה הישראלית. אבל היא בטח כבר לא במקום של קבלת הטפות מוסר ציניות שמטרתם פוליטית, או שהם מורידים את הראש בפני כאלו ואחרים.

כמו שפעם היו בציונות הדתית נרעדים ומכופפים את הראש בכל פעם שחרדי היה תוקף אותם שהם לא דתיים מספיק, היום בנושא הזה הגיעו הדתיים הלאומיים להנבה עמוקה יותר, בעלת עמוד שדרה יציב יותר, בגאווה בתורה ובמוסדות הלימוד שלה. בדרך האחרת שהיא בחרה בין ה-"תורה ועבודה", בין הציונות והיהדות", וכ"ו.

גם בנושאים האחרים אפשר לנהל דיאלוגים, אפשר להעביר ביקורת פנימית וחיצונית. אבל כשזו מתקפה מתוזמרת, שנראית כאילו באה לאלץ ערכית או פוליטית את הצד הזה, זה פחות נראה אמין.

אפשר להתווכח על המהלך של בנט כן או לא, ועל הנגמ"ש שהוא מעביר מול נתניהו, על האמירות של סמוטריץ', אבל ביטויים כמו "תם עידן הציונות הדתית", ועוד ששמענו. אין מה להתרגש.