לאחרונה יוצא לי לשמוע הרבה הורים עייפים שמרימים ידיים לגבי שעות המסך שילדיהם צורכים.

בסגר הראשון והשני הוצפתי בכל קבוצות הוואטס אפ ברעיונות יצירתיים להפגת הסגר עם הילדים: במכירות חומרי יצירה, בפרויקט נגרות משפחתי ובאדרנלין של יוזמות ופעילויות. היום אני שומעת הורים מותשים שבוחרים לאפשר לילדיהם לבלות שעות על גבי שעות מול המסכים ורק מחכים שיסתיים היום.

אחרים, שכל כך הקפידו על מסכות וריחוק חברתי, מושכים מטה את המסכה אל הסנטר ומגחכים על הצורך בה, חוגגים במסיבות חשאיות ומרימים גבה באדישות נוכח ההנחיות.

אני תוהה, מה קורה לנו בסגר הזה, שמרגיש כבר אחרת? מה זו העייפות הזו, שפושה בכולנו?

מה קרה לחלקנו, אם לא לרובנו, בשנה האחרונה?

לפני כשנה, כשאויב בלתי נראה התחיל לתקוף אותנו ולגנוב כל חלקה טובה של שיגרה, זה הפעיל בכולנו את מערכת החירום האישית והלאומית. נוכח מציאות "האין ברירה", אנשים התגייסו להילחם נגד הנגיף.

יש את אלו שאמרו: "לא ניתן לו לנהל את חיינו. לא ניתן לו להחריב. אנחנו נפעל וננצח על ידי רוח העשייה והיוזמה". ברשתות החברתיות צצו כפטריות אחרי הגשם הצעות לימי עיון, הרצאות וסדנאות מכל הסוגים. כוחות יצירה ועשיה המונעים מאנרגיית הלחימה שמופעלת בנו כשיש איום ממשי.

איילון ריק בסגר הראשון (צילום: מרים אללסטר/ פלאש 90)

אחרים, נסוגו לאחור. הצטמצמו ונמנעו והתרחקו כדי לא להיפגע מהנגיף, שלא יקרב לסף ביתם, כוחות ההימנעות ההתרחקות המונעים מאנרגית הבריחה.

לכולם משותפת הדעה: "נשנס מותניים, נעשה מה שצריך והוא ילך ויעלם וחיינו ישובו למסלולם", נילחם או נברח.

אך מה קורה כשזה במשך כל כך הרבה זמן לא קורה? 

דמו לעצמכם את הלוחם בשדה הקרב מופעל בכל הורמוני הלחץ: הוא מלא באדרנלין ובקורטיזול והוא משולהב להילחם באויב, אך ידיו קפואות והוא אינו יכול ללחוץ על ההדק? דמו לכם אותו כשהוא מאוים ורגליו נטועות ואינן רצות לברוח?

נדמה ששום דבר לא מצליח. לא אפשרי. וישנו חוסר וודאות מוחלט לגבי מה יהיה בעתיד. או אז מגיע חוסר האונים. הקיפאון. במשך כל כך הרבה זמן גייסנו את כל המשאבים שלנו ואת כל כישורי ההתמודדות שלנו. ויתרנו על קירבה ליקרים לנו, לעיתים על מקור הפרנסה שלנו, אך כל זה לא עזר. כלום לא השתנה וההבנה כי אין לנו שליטה מחלחלת בנו וזורעת חרדה, ייאוש ודיכאון.

משמעה של טראומה לאומית היא קיום של איום ממשי על חיינו, כבודנו או חירותנו בתור חברה או עם. אנחנו למודי טראומה לאומית, אך גם רגילים שטראומה מתרחשת בעיקר במישור הצבאי והאזרחי, שם הפגיעה היא מעצם השתייכותנו לעם מסוים, אבל טראומה לאומית כתוצאה מנגיף?

אנחנו למודי טראומה לאומית בעיקר במישור הצבאי והאזרחי (צילום: אדי ישראל/ פלאש 90)

זה נוגד את מה שהתרגלנו לחשוב במשך דורות. יש אויבים לעם היהודי, את זה אנחנו כבר מכירים. אבל הנה פתאום,  מגיע אויב שמשותף לכלל האנושות והיותנו עם סגולה אינו מגן עלינו. נדמה שאנחנו מפולגים יותר מאי פעם, מצויים בתוך משבר פוליטי מתמשך, מרוחקים אחד מהשני וספונים בבתינו ומשאב ה"ביחד" שלנו נפגע משמעותית ולא מהווה מקור חוסן כבעבר. הבדידות והניכור קשים יותר.

מצב מתמשך של גיוס כוחות

המאבק נגד הקורונה הוא לא טראומה חד פעמית, הוא מצב מתמשך של גיוס כוחות ההתמודדות יום ועוד יום וחודש אחר חודש. לאורך זמן, כשאדם נחשף באופן מתמשך למשהו שמאיים על הביטחון שלו ועל החופש שלו והוא נתקל בחוסר הצלחה למגר אותו, אז נוצרת השחיקה.

המשאבים האישיים והלאומיים הצטמצמו, חוסר האמון בדרך או בהנהגה שיודעת מה צריך לעשות, כל אלו אט אט מחלישים את הגוף והנפש ומותירים אותנו מרוכזים בעיקר בחוסר האונים שלנו.

אנחנו מוצאים את עצמנו מאוד פאסיביים, לא שולטים על חיינו, מנוהלים על ידי נגיף לא מוכר או על ידי הנהגה מבולבלת. הפסקנו להיות הנהג שמכוון את הדרך בחיינו ואנו מוצאים את עצמנו מתנדנדים על  ספסל אחורי באוטובוס בלי נהג, שנוסע בשביל לא סלול אל הלא נודע.

הדימוי של הקורונה לריצת מרתון הוא כבר שחוק. וגם המרתון נגמר אחרי 42 קילומטר. פה הריצה יותר ארוכה ומתמשכת ומאגרי האנרגיה אוזלים ונגמרים.

אז כיצד נוכל למצוא דרך טובה יותר להמשיך?

אם חוסר האונים וחוסר השליטה הוא המוביל אותנו לדכדוך, לעייפות ולשחיקה, עלינו למצוא כמה שיותר אפיקים בחיינו שבהם יש לנו שליטה, להתמקד בהם, לצאת ממעגל חוסר האונים המשתק ולהעביר למוח שלנו מסר של יכולת ומסוגלות, של פעילות ותנועה.

של חמלה עצמית ולא של ביקורת עצמית ואשמה. זה נכון שיש לא מעט דברים שאין לנו שליטה, אך יש גם לא מעט דברים שביכולתנו לעשות- וככל שנתמקד בהם, נוכל להרגיש פעילים יותר ומסוגלים יותר: עלינו להזיז את הגוף ולתת לו תחושה של כוח ויכולת ולא של קיפאון וחולשה, לכן פעילות גופנית מכל סוג היא כל כך חשובה.

להתמקד במה שכן יש לנו שליטה (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

אנחנו יכולים לבנות לעצמנו סדר יום ושיגרה, שאנחנו מנהלים אותה וממלאים אותה בדברים שחשובים לנו. זה זמן מתאים להציב לעצמנו אתגרים ברוח התקופה ולהחליט לעשות מאמץ להגשים אותם ולהפעיל מחדש את שרירי המסוגלות.

חשוב להתחבר מחדש למשאבים שיתנו לנו כוחות להתמודד, גם אם נותקנו מהמשאבים הישנים שלנו או שהם הידללו, יש ביכולתנו להתחבר למשאבים מחדש או ליצור חדשים. הדרך לצאת מהטראומה היא לצאת מהקיפאון- להיות בתנועה, להחזיר את תחושת המסוגלות והשליטה. גם אם לא מול הנגיף, אז בתוך הבית ובתוכנו פנימה יש עדיין אפשרויות של בחירה וחופש.

 

דליה עמית זיוון היא עובדת סוציאלית קלינית במטיב, המרכז הישראלי לפסיכוטראומה.