דווקא השקט של ביידן זה מה שארה"ב צריכה • דעה

אחרי מערכת הבחירות הסוערת והאירועים הדרמטיים סביב תוצאותיה, טקס ההשבעה של ג'ו ביידן שנערך אתמול (רביעי) היה ההפך הגמור ממה שאזרחי ארה"ב התרגלו לשמוע ממנהיגיהם בשנים האחרונות – שקט, ממלכתי, מכבד, ועם מסר של פיוס. גם הטקס עצמו עבר בשקט, למרות החשש הנרחב מהתפרעויות אפשריות. ודווקא השקט הזה מסמל יותר מכל את מה שארה"ב צריכה כעת.

נאום הבכורה של ביידן אמנם לא סיפק מופע מלהיב כמו נאומיו של דונלד טראמפ, ולא עורר גאווה לאומית כמו הטקסטים של ברק אובמה. אך במקרה הזה, דווקא הנאום ה"משעמם" לכאורה יכול להיחשב כהישג. ביידן בן ה-78 נכנס לבית הלבן אחרי שבמשך חודשים נשמעו חששות על כך שהוא לא מסוגל לתפקד כנשיא, כשיריביו בבחירות הציגו קליפים שלו מגמגם ומתבלבל בתכיפות. בנאומו הנשיא החדש הבהיר כי הוא ממש לא הולך להיות "סליפי ג'ו", כפי שכונה על ידי טראמפ, ורק העובדה שהצליח להעביר את המסר שלו בשקט יכול להרגיע את אלו שדאגו.

מה לא הוזכר בנאום?

הדגש העיקרי בנאום של ביידן היה המסר של אחדות, וכמה היא נדרשת כדי להתגבר על המשברים ולרפא את אמריקה. אך בניגוד לנאומים של קודמיו בתפקיד, גם הדברים שלא נאמרו במפורש בנאום של ביידן יכולים לתרום לקידום המסר הזה, אולי יותר מהדברים שכן נאמרו.

שמו של טראמפ לא צוין בכלל בנאום, וגם המפלגה הרפובליקנית לא הוזכרה. בניגוד לדפוס הקבוע של הדמוקרטים במהלך כהונת טראמפ, לא היה נסיון להאשים את הנשיא היוצא באחריות למשברים הפוקדים כיום את ארה"ב – בין אם זה הקורונה, המשבר הכלכלי הנלווה לו, האלימות או הפילוג בעם. השמירה על השקט בכל הנוגע לטראמפ, שהיה אולי הנשיא הכי שנוי במחלוקת בהיסטוריה האמריקנית, הבהירה כי ביידן רוצה לשים את העבר מאחוריו, ולא להמשיך בדיון סביב הנשיא היוצא.

גישה הפוכה לטראמפ

גם האישיות של ביידן תרמה לשקט שהיה בטקס אמש. ביידן לא ניסה להדגיש את עצמו ואת ההישגים שהוא הביא או רוצה לקדם, אלא את העם האמריקני שצריך לפעול יחד. זאת בניגוד לטראמפ, שהדגיש את ההצלחה שלו בכל נאום ואף פעל להוכיח כי הוא מוצלח יותר מקודמיו. אחרי ההשבעה של טראמפ השיח היה על גודל הקהל שהגיע לטקס, עם טענות הממשל לשיא חסר תקדים במספר האנשים שהגיעו – למרות תיעודים שהוכיחו כי הנוכחות הייתה מצומצמת בהרבה מטקסים קודמים. לפחות הפעם, הקורונה ווידאה שלא יהיה דיון על הנושא הזה.

רבים גם טענו שטראמפ פועל רק לטובת עצמו וקידם בעיקר את האינטרסים הרפובליקנים, תוך התעלמות מוחלטת מאלו השונים ממנו. מנגד, ביידן מציג גישה הפוכה: הוא אמנם מגיע מהצד הדמוקרטי, אך התחייב שיפעל "גם למי שהצביע לי וגם למי שלא". אם באמת יעשה כך, סביר להניח שגם מתנגדיו של ביידן לא ירגישו צורך להתבטא בחריפות כל כך כפי שהיה עם טראמפ. בניגוד לההתנהלות הכאוטית ושבירת המוסכמות של טראמפ, הממלכתיות של ביידן תאפשר להרגיע את השיח הפוליטי, או לפחות לצמצם אותו מהפעילות האינסופית שאפיינה את המדינה בשנים האחרונות.

ב-4 השנים האחרונות שמו של טראמפ היה בכל מקום, וכמעט לא היה יום אחד שבו הוא לא הופיע בכותרות עם אמירה כלשהיא או יצא בהחלטה פרובוקטיבית שעוררה הדים. מכיוון שהדעות על טראמפ היו חלוקות באופן קיצוני – או שאתה אהבת אותו, או ששנאת אותו בנחרצות, ללא שום עמדת מרכז – יצא שכל צד פשוט התבצר יותר ויותר בעמדתו. ההתעסקות התמידית בטראמפ קיבעה את המחלוקות בחברה האמריקנית, שעלו לסדר היום הרבה יותר מכל נושא אחר.

העובדה שהיה בלתי אפשרי להתעלם מנושא הפוליטיקה הפכה את הדיון של "כן טראמפ\לא טראמפ" לקיצונית ורועשת יותר ויותר, כשאף צד לא היה מסוגל לשמוע את הצד השני בבירור בגלל עוצמת הרעש. אל מול זה, דווקא נשיא שקט כמו ביידן זה מה שארה"ב צריכה בימינו. אמנם הוא לא יציג נאומים מלהיבים ומרגשים, וכנראה שלא יצור מילים חדשות (זוכרים את ה-Covfefe?) או קליפים ויראליים לרשת – אך אחרי השנים הסוערות של טראמפ, השקט של ביידן יאפשר לאזרחי ארה"ב לקחת כמה נשימות ארוכות, להירגע ולחזור לפעול יחד.