אינני תלמיד חכמים, לא צדיק ולא נקי כפים, לא גיבור חיל ואף לא יוצא יחידה מובחרת. למעשה גם בגרות מלאה אין באמתחתי. את תקופת התיכון שלי העברתי בחבישת פצעי הגירוש מגוש קטיף ז"ל, הממאנים להגליד בי עד היום, ובהקמת המאחז דאז "שבות עמי" בין קדומים לקרני שומרון.
נער יתום שבהיעדר אב ואם אדמת הארץ הייתה אומנת אותי, הסינר בו אחזתי בכל כוחי. היא ששמרה אותי מכל משמר מציפורני "כיכר החתולות", "ענני עשן" כאלה ואחרים, ואדי אלכוהול להטביע בהם יגון ושעמום.
היא שזרעה בי מסירות, נתינה לשם נתינה, אהבה שאינה תלויה בדבר. ואולי המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לי הארץ הטובה הייתה השייכות, אל מול הפחד שכרסם בנו תדיר שאת כל עמלנו בכל רגע יכול לשטח באטימות השופל הצבאי התורן.
במעצרים בהם הופשטנו בברוטליות כאחרוני הפושעים. עומדים ערומים אל מול שוטרים שמצחקקים עלינו ועל פאותינו וציציותינו, כאשר רעדנו מקור בתאי המעצר הממוזגים מדי, ברדיפות האין סופיות, באיומים ובמכות השוטרים/בלשים. תפילות משעשעות היו נרקמות בנינו לבנינו כגון שהשירותים ישארו על תילם (שכן מה צריך האדם מלבד בית כיסא יציב עם דלת נסגרת.) ושאת מעט חפצנו האישים לא יפזרו לאלף עזאזל בחמת ההרס. שייכות לערכים, לאידיאל, לחזון, לחלוציות ולחברים עם ערבות הדדית שאין לה אח ורע.
"נערים בסיכון" קראתם לנו גם אז, "מצחינים", "מלוכלכים" (מה לעשות כשאתה חי בגבעה ללא חשמל ומים סדירים, הליכה בגשם, בבוץ, פינויים והלוויות בכל שני וחמישי. איכשהו מגיעים למקלחת רק בדמדומי שקיעה של ערב שבת, או לחילופין בבית המעצר (יש שם מים חמים בשפע).
גידול הפאות היה נראה לכם הזוי, הבטתם בכך בתדהמה וחרדה שגדלה יחד עם כיפותינו המתרחבות: "מה רע באיך שחינכנו אתכם?", שאלתם בכאב, כאילו יצאנו לתרבות רעה. נערי חסמבה, נערי חלומות שספרי עזרא יכין עלו להם לראש. רגזתם נורא כשלא נעמדנו דום "בצור ישראל וגואלו", בעוד שבנו מחשמלים פלאשבקים של כובעים כחולים עם מגן דוד צועדים טורים, טורים חתומי פנים וראשי ילדים בוכים וצורחים מבצבצים מן האוטובוסים המתרחקים.
סליחה, סליחה שלא היו בנו הכלים לראות את "נשמת האומה" את "האהבה המנצחת". נשרף לנו הלב, נתלשה מאיתנו התמימות, האמון, היציבות. תהום נפערה בינינו, לא אתם ולא אנחנו השכלנו לבנות את הגשר. ניסיתם לרפד את השבר בדברי אמונה שלא חדרו אלינו, ורוסקו כליל שנה לאחר מכן בידי האלות חסרות הרחמים בעמונה.
עוד גינוי, עוד הכפשה, עוד פיגוע, עוד חורבן, עוד רדיפה, עוד סירוס עוד ייאוש וחוסר תקשורת, עשבים שוטים, הוקעה, ניתוק. מה עשיתם בכדי לאסוף את הנוער הזה? האם אתם מבינים שהתקווה הזו "שהזמן יעשה את שלו" – שכולנו נאחזנו בה קצת או הרבה בהעדר מילים והסברים לאחר שבר גוש קטיף – כשלה? חסר הציבור הנהגה ברורה ואם שליחי ציבור, פוליטיקאים ורבנים, אינם מצליחים להתאגד (ראו ערך אין סוף הבחירות המתקיימות) מה לכם לזעוק אל הנוער הזה? לדרוש שישמע לכם? שיתן בכם אמון? הכיצד?
תמיד מפליא אותי לשמוע אנשי ציבור ורבנים מדברים על נוער הגבעות, שכן אפילו אנו, נוער הגבעות של לפני עשור או שניים, לא מכירים לגמרי את הנוער הנוכחי
היכן אתם פוגשים אותם? מתי ניסיתם לשוחח אתם? ואכן, לנוער הגבעות הזה כבר יש הורים, סבים וסבתות. אין זה רק נוער וזו אינה תופעה שתיעלם. שכן בהלך הרוח היום היא רק תגדל ותחריף, ובידכם הבחירה אם אתם ממשיכים לדחות אותנו או מבקשים לאחות את השבר שכבר נראה שהפך לנמק. נערים ונערות שבחרו לעזוב את הישיבה והאולפנה ובחרו בדרך חיים והשקפה אחרת, הם לא נפלטי מסגרות, הם יוצרי מסגרות.
עד כה שילמנו מחיר נפשי בשתיקה. לא שלא ניסינו לזעוק אלא שהתייאשנו מלהישמע. לצערנו סיפורי הרדיפה והנקם בשם החוק שאנו חווים כבר שנים, החלו להתגלגל למעט מן הציבור שהסכים לפקוח את עיניו. בפרשת דומא ובעינויי השב"כ, וגם זאת באיחור רב ובמחיר כבד. במחיר של נערים חפים מפשע שעונו וספק אם תתרפא נפשם אי פעם. ובמחיר אב משפחה שאיבד את חרותו עד סוף ימיו.
לפני כשבוע נשפך דם נקי, לא התפלאנו, אך לא רצינו להאמין שנבואה ארורה מגשימה את עצמה ולובשת שם ופנים. ועוד איזה שם, ועוד איזה פנים.
קשה שלא לראות את הסימבוליות דווקא במשפחת סנדק כחוט שזור בין גוש קטיף, כוכב השחר, ובת עין. כאילו נשקפת במסלולם ובאבידתם את אהוביה ראי לפצע הציבורי של הקרע בינינו מגוש קטיף ועד ימים אלה.
אהבתנו מסמא את עינינו
הגיעה העת לחשבון נפש. לתשובה ציבורית. התרנו, בגדנו, הפקרנו את הנוער הזה עד כי נשפך דמו ואין דורש. שבוע ימים, יום יום, בקור העז ובגשם, יוצאים למחות ואולי די. די. לתת לנוער לעמוד שוב ושוב בחזית בעודכם מחזיקים את הרסן מאחור, די לתת הוראות מרחוק. נכון, ידעתם הפגנות בעברכם, מקצה עד קצה. שם בכיכר מלכי ישראל וגם בכם נסדק משהו. ובסדקים האלה התמלאו דאגות היום יום, פרנסה ובית, אך דור העתיד נשפך כאן, נשבר לרסיסים, משלם הוא בדמים על אהבתו ובלבולו, בלבול שנוצר הרבה לפני נוער הגבעות.
הגיעה העת 'לפנים אל פנים' בתוככי הציבור. קל להשפיע החוצה, קשה פי כמה להשפיע פנימה. וכי יעלה על הדעת כי את ילדנו אנו נפקיר, ונרוץ אל ילדי השכנים? לאורך כל הדורות מה ששמר על העם היהודי היא הערבות ההדדית. יודעים אנו היטב לדבר על אחדות אהבה ואמונה, הבה ניישם כל זאת כעת פנימה.
"וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.."
רבני הציבור על כל גווניו, אנא אל תחרישו בעת הזו. קולכם הנשמע בימים אלו חשוב מאין כמוהו, אך התייחסות למקרה הזה ללא נגיעה ארוכת טווח בקרע שבינינו, לא תתקן את המציאות הקטלנית הזו. אתם ההולכים בראש המחנה. אמת, הנוער הזה הוא אינו כפי שחינכתם. נסיבות כואבות כאלה ואחרות לקחו אותו למחוזות אחרים. רדיפתו היום יומית, מרחיקה אותו ואף גורמת לו לסלוד מערככם והשקפתכם.
אמת, חלקכם יתכן אף נפגע ממנו ואולי אף מתבייש בו, ולצערי אף רואה בו סכנה. אמת, חלקו הגדול אינו נשמע לכם, אך האם זו סיבה להתיר את דמו? להתייאש ממנו?
אי האמון וחוסר ההִשָּׁמְעוּת לקולכם אינה מתחילה בנוער הגבעות והיא נקודה הדורשת בירור כלל ציבורי. טוב ונכון יהיה שהבירור יתחיל עם הנוער הזה שנדחה שנים כה רבות.
צאו אל הגבעות והחוות הפרוסות לאורך יהודה ושומרון. בטוחני שתופתעו. ואם תגלו אחרת ממה שחשבתם איזרו אומץ לדפוק קודם בבתי המדרש ובבתי הכנסיות ואח"כ בכלי התקשורת, שבמקרים לא מעטים השמעתם קולכם לגנות, לומר טעינו. ואם תפגשו שצדקתם בחלק מן הדברים, בואו הראו ותאמרו שפניכם לשלום ואהבה. להקשיב לשמוע, לדון ולסייע, ואם לא כל זאת ולו בשביל להכיר.
איך נוכל לאמור ידינו לא שפכו את הדם הזה?
=======
אלישוב הר שלום, בן 31 תושב עשהאל, משורר, כותב דעות, מדריך נוער בסיכון לשעבר
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
