עם ראשיתה של הציונות החילונית לפני כמה עשורים טובים, התחבטו ראשיה מה לעשות עם חגי ישראל. מחד, מורשת יפה, מסורת וערכים נחמדים, מאידך, ריח של גלות ושל אמונות דתיות מיותרות שכבר אבד עליהם הכלח. הפתרון לבעיה היה בשינוי התוכן: שלושת הרגלים הפכו לחגי החקלאות, חנוכה ול"ג בעומר לימי הגבורה, פסח שינה את פניו לחג החרות הסוציאלית וט"ו בשבט הפך מיום המעשרות ליום הנטיעות.

תשעה באב תמיד היה כאב ראש לא קטן לציונות החילונית. אנשיה האמינו שהגאולה כבר התחוללה בידי אדם בהקמת המדינה ואילו גאולה דתית נתפסה כאיום ולא כהבטחה. היו ניסיונות אמנם לשדך את זכרון השואה לתשעה באב אבל אלו (ב"ה) לא צלחו בשל הרצון להכניס את יום השואה לשנת הלימודים, וכך נותר לו תשעה באב בעיני הציבור הכללי מוזנח ולא רלוונטי.

מאז עברו כמה שנים טובות והתברר שמסורות מומצאות לא מחזיקות יותר מדי מעמד. המורשת החקלאית לרוב הציבור אינה רלוונטית, מסרים על גבורה לאומית הס מלהזכיר וגם נטיעות בארץ ישראל זה כבר לא מה שהיה פעם. בלית ברירה הלך התוכן ונשאר הקיטש: פסח הוא חג האוכל, הדיאטה, וההתייעצות עם הפסיכולוגים איך עוברים את הסעודה המשפחתית, חנוכה הוא חג הפסטיבלים, שבועות הוא יום חגם של תנובה, שטראוס וטרה, ל"ג בעומר לא עלינו הוא חג המדורות והאלכוהול, יום כיפור הוא יום האופניים ופורים הוא סתם קרנבל. רוב הציבור שרצה קצת יותר מ"תכנים" אלו הבין אט אט כי אם רוצים להתחבר למסרים הרציניים של החגים, צריך להבין שכנראה שיש משהו במורשת של שלושת אלפים שנה.

ובכל זאת, נותרה האליטה הליברלית, זאת שהחליפה את ראשי הציונות החילונית ועדיין עומדת במריה ואינה מוכנה לקבל את מה שיש למורשת היהודית להגיד. חברי אליטה זאת, ברובם אנשים משכילים ונבונים יגעו והתאמצו במגמה למלא בתוכן חדש את חגי ישראל, תוכן שבכל זאת תהיה לו משמעות ואמירה, המתאימה כמובן לרעיונות הנאורים ולא ללאומנות הדתית ר"ל. יגעו ומצאו. וכך בא לעולם יום כיפור שכל כולו עוסק כל שנה בשאלה "למה לא ויתרנו לערבים לפני יום כיפור" ו"כך היינו מונעים את המלחמה" וכך גם נולד לו המודל החדש של תשעה באב.

תשעה באב: יום חגם של האנטי קיצוניים

כל מי שיפתח את כלי התקשורת סביב תשעה באב יבחין, כי אלו מהם שטורחים להתייחס ליום זה, מקפידים הקפדה יתירה על קיומם של שלושת מצוות היום:

א. הזכר לפחות עשר פעמים את הקנאים שבגללם נחרב הבית –תוך רמיזה ברורה לנוער הגבעות/ ישיבות ההסדר/ דני דנון (מחק את המיותר)

ב. השתתף בלפחות שלושה סימפוזיונים בליל תשעה באב בנושא אהבת חינם וציין שוב כמה חשוב להזהר מקנאים וכמה חשוב לוותר ולהכיל (כלומר, דוסים ימניים, תפסיקו לעמוד על העקרונות שלכם)

ג. למהדרין- הפנה את תשומת הלב לשוחרי המקדש והזהר לפחות עשרים פעם שהם יביאו עלינו את מלחמת העולם השלישית.

למען האמת, תכני החגים של האליטה הליברלית פחות מעניינים אותי. סביר להניח שתוך כמה שנים הם יסיימו את תפקידם באותו מקום בו נמצאים התכנים הסוציאליסטיים של פסח. הבעיה היא שיותר ויותר אנשים המודעים היטב לתכניו של הצום, מאמצים רעיונות אלו והופכים מתוך כוונות סופר טובות את "בליל זה יבכיון בני" ל"בליל זה יפטפטו סימפוזיוני".

מה כן צריך לעשות בתשעה באב?

אז זהו שלא. עברתי על מסכת תענית ועל מגילת איכה. על מדרשי החורבן ועל הקינות, ולא, לא מצאתי את השילוש הקדוש של אהבת חינם-תזהרו מקנאים-מי צריך מקדש היום.

מצאתי כאב אדיר על סילוק שכונה ונבואה, מצאתי צער אין קץ על צרות עם ישראל מגרוש ספרד ועד גירוש נווה דקלים (כן, כן, עם כל ההבדלים), מצאתי צער על כך שאבותינו אנו הבאנו את החורבן בשל חטאינו, מצאתי התמודדות עם שאלת צדיק ורע לו בכלל הבריאה, מצאתי את יום הבכי על "המאיסה בארץ חמדה" מימות חטא המרגלים ועד ימינו, ומצאתי את היום היחיד בשנה בו אנחנו צריכים לא להודות על חצי הכוס המלאה אלא לבכות על חצי הכוס הריקה.

לא, לא מצאתי את סיפור הקנאים ובמשתמע את רעיון אהבת החינם כנושא מרכזי. רק להזכיר למי ששכח: סיפור מלחמות האחים של בית שני והצגת הקנאים כמחוללי החורבן מסתמך על כמה שורות שנתונות לפרשנויות שונות במסכת גיטין ובעיקר על כתבי יוספוס פלאביוס (גדול הבוגדים בתולדות ישראל שאמינותו בדיווחים על המרד הגדול זהה לאמינות של חמאסניק המתאר את תולדות מדינת ישראל).נכון, משום מה גננות ישראל לדורותיהם בחרו בסיפורי הקנאים ומלחמותיהם כמוטיב מרכזי במורשת בית שני, אבל זה ממש לא העניין המקורי של תשעה באב.

שלא אובן חלילה לא נכון. חגי ישראל מלאים וגדושים באהבת חינם. הכפרה על ענינים שבין אדם לחברו ביום כיפור, משלוח מנות איש לרעהו בפורים וכל דכפין ייתי ויפסח בליל הסדר גורמים לאהבת חינם הרבה יותר מסיסמאות בסימפוזיון תשעה באב. פשוט, בתשעה באב זה לא הנושא או לפחות לא הנושא המרכזי (אגב, אם ממש מתעקשים אפשר לרכז את רעיונות אהבת החינם ביום הזיכרון לרצח רבין, זה בוודאי יהיה יעיל יותר מתכניו הנוכחיים).

עזבו את הסימפוזיונים, כבדו את גבורתם של הקנאים (או לפחות הניחו להם) שבו על הארץ, קוננו וחשבו מה אנחנו עושים כדי לבנות מקדש, כדי להשיב שכינה, כדי להחזיר את עם ישראל ואת העולם כולו לעוצמתם ולתפקידם המקורי. ויודעים מה, גם קורטוב של אהבת חינם לא יזיק.

בבנין ירושלים ננוחם.

==

יוסי לונדין הוא דוקטורנט למדעי המדינה בבר אילן ומורה ומרצה להיסטוריה ואזרחות במכללת 'אורות ישראל'.