אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

דייטים בתקופת קורונה: האוצר שמתחת לגשר

זכורה לי במיוחד פעם אחת שבה נסעתי עד למקום מרוחק בדרום, רק כדי לגלות שלבחור יש אוטובוס בעוד רבע שעה. בסופו של דבר הישועה הפרטית שלי הגיעה דווקא מכיוון בלתי צפוי בעליל

דייטים בתקופת קורונה: האוצר שמתחת לגשר
  אילוסטרציה (צילום: מילה אביב/ פלאש 90)

כשהייתי רווקה רציתי מאוד להתחתן והייתי מוכנה לעשות הרבה דברים בשביל זה. אם זה ללכת למפגשי פנויים-פנויות, להירשם לכל אתרי השידוכים, או לצאת כמעט עם כל מי שהציעו לי.

לא היה כמעט שבוע שבו לא יצאתי לדייט. מכיוון שיצאתי עם בחורים מכל הארץ מצאתי את עצמי לפעמים נוסעת גם למקומות רחוקים, לרוב בתחבורה ציבורית, בשביל דייט.

עוד באותו נושא

רווקים, אל תעבדו על עצמכם שזה בגלל הקורונה


4

זכורה לי במיוחד פעם אחת שבה נסעתי עד למקום מרוחק בדרום, רק כדי לגלות שלבחור יש אוטובוס בעוד רבע שעה והוא ממש מצטער אבל לא יוכל להישאר מעבר לזה. העובדה שנסעתי את כל הדרך לשם רק כדי להיפגש איתו הייתה כנראה פחות חשובה לו…

ההכרח לנסוע למקומות מרוחקים ייצר עבורי סיטואציות משעשעות, אבל גם מביכות; כמו הבחור שהודיע לי מיד כשנפגשנו בתחילת הדייט השלישי שזה לא זה והותיר אותי לחכות שעה וחצי לאוטובוס הבא, או הפעם ההיא שהבטריה של הפלאפון שלי עמדה להסתיים באמצע הנסיעה והספקתי לשלוח לבחור הודעה עם תיאור כללי שלי כדי שידע שזו אני כשאגיע, ואז הפלאפון שלי מת וכמעט יצאתי בטעות עם הבחור הלא נכון.

צילום ועריכה: יוחנן בלייך)

בסופו של דבר הישועה הפרטית שלי הגיעה דווקא מכיוון בלתי צפוי בעליל – רב חשוב הגיע לבית הכנסת שלנו ואבא שלי עמד בתור לברכה יחד עם השכן שלנו. כל אחד מהם דיבר בנפרד עם הרב על זיווג הילדים, אחד בשביל הבן ואחד בשביל הבת.

הרב אמר להם בהיגיון רב שנשמע שהם לא צריכים לקבל ברכה אלא פשוט לנסות לשדך בין הילדים שלהם, וכך היה לבסוף. אחרי שנים של חיפושים בכל הארץ התחתנתי, כמיטב הקלישאה, עם הבחור מהבית הסמוך.

יצא לי לדבר לאחרונה עם כמה חברות רווקות אהובות מאוד, שרוצות בכל מאודן להתחתן. הן דיברו על התסכול והיאוש מכך שאי אפשר לנסוע לדייטים – אם זה בתקופת הסגר שהייתה הגבלה על מרחק, ואם זה בגלל החשש מהדבקה בנסיעה ארוכה בתחבורה ציבורית.

הן גם דיברו על מחסור במקומות לדייטים, ביחוד בחורף המתקרב ובימי הגשם, כשנכון לעכשיו אסור לשבת בבתי קפה ובכללי שהייה בחלל סגור עלולה להיות מסוכנת. לחלקן יש במשפחה אנשים בקבוצות סיכון והן לא רוצות חלילה להרגיש אשמות אם משהו יקרה. לא כולן מרגישות בנוח עם דייטים דרך הזום והן חשות פספוס גדול.

אין ספק שזהו מצב מאתגר וקשה, ואני מעריצה את מי שיש לו או לה עוד כוח ומוטיבציה לצאת ולחפש, ביחוד בתקופה של מגיפה עולמית וחוסר וודאות מתמשך – חברתי, כלכלי ואישי.

לו הייתי רווקה כיום קרוב לוודאי שהייתי מתקשה להשלים עם המציאות והפער בין הרצון האדיר שלי להתחתן ובין חוסר היכולת לצאת לדייטים. זה היה עלול להכניס אותי לסחרור של דיכאון ויאוש.

אבל אולי לפעמים האוצר נמצא ממש מתחת לגשר, כמו בסיפור הידוע, ואנחנו פשוט לא שמים לב אליו. אם הייתי מבחינה בבן של השכנים מוקדם יותר יכול להיות שהיו נחסכות ממני שנים ארוכות ועגומות של בדידות ודייטים שלא הובילו לשום מקום.

כל הזמן הזה בעלי ישב ממש מעבר לכביש, במרחק של פחות מחמש מאות מטרים, ולו היה סגר באותה תקופה היינו יכולים עדיין להמשיך ולהיפגש, ללא צורך בתחבורה ציבורית. כמובן שלא לכולם יש שכן או שכנה בדיוק בגיל המתאים.

אבל אולי במרחק של כמה רחובות נמצא החצי השני שלכם ואתם פשוט לא יודעים. לפעמים, במקום לנסוע למקומות רחוקים, יתכן שהישועה שלכם נמצאת ממש בבית ליד. חפשו מסביב, יתכן ותופתעו!

שלומית בוזנח-בלאו היא כותבת הספר "תעביר את זה הלאה", נשואה ואם לשניים, מתגוררת בחריש

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו