השיח סביב הפגנות בלפור נראה לי קצת מוגזם. כאילו כל הארץ בסדר ורק שם מצטופפים אנשים בלי מסכה. כאילו את התכנית שהציג גמזו טרפדו אנשי הדגלים השחורים, האמון הציבורי שבשפל והתפשטות המחלה זה רק בגללם.

קשה לי לקנות את זה. חופש הפולחן הוא חשוב, חופש העיסוק הוא חיוני וקריטי, אבל חופש ההפגנה על השלטון הוא חשוב מעין כמוהו. זו הדרך של האזרחים לומר שאינם מרוצים. נכון שניתן להגביל את זה לקפסולות, ומן הראוי שכך יהיה, אבל החרון המוגזם כלפי המפגינים נראה לי משרת מישהו. מישהו שההפגנות ואי האמון הציבורי נובעות בדיוק ממנו, כך שיש קשר בין הדברים.

הסגר אליו הובילה הממשלה הוא לא משהו שלא היה על השולחן. חוסר הניהול, ההתעסקות של הממשלה בעצמה, התקיעות הפוליטית והניסיון להרוויח זמן – לא להקל על בתי החולים אלא זמן פוליטי, אלה פגעו באמון הציבור. יש לאנשים הללו כוח רב להטיל עלינו מגבלות, לפגוע בפרנסה ובחופש התנועה, להגביל אותנו לראות את בני משפחתנו, וזה גורר גם פתח לביקורת ציבורית שחייבת להישמע. שלא לדבר על ראשי המדינה שכולם זוכרים שהפרו את ההוראות בליל הסדר.

אני אומר שוב, שלדעתי ניתן ואנשי ההפגנות צריכים להגביל את תנועתם ולחלק אותה לקפסולות מה שכנראה הם הבינו באיחור, כמו שאני מצפה ממתפללי בית כנסת לדעת את המחיר בתבונה ולא רק בגלל תקנות מבחוץ להגביל את המתפללים ולהתפלל בחוץ כמה שניתן.

יבואו ויגידו אבל בזמנו עצרו אוטובוסים בדרך להפגין נגד ההתנתקות, אדרבה זה בדיוק הסיבה מדוע עצירת הפגנות חשובה כל כך וצריך כמה שפחות להגביל אותה. עוד אין שום הוכחה שיש שם יותר קורונה מכלל הפעילות הציבורית שיש. ואם יהיה בהחלט כדאי להגביל, אך בוודאי לא למנוע.

המטרה של כולנו היא לעבור את הגל הזה, עם כמה שפחות נפגעים בפרנסה, בבריאות וביציבות של המשק. הקריסה והכאוס היא בגלל ההנהגה. היא לא בגלל ההפגנה, גם לא בגלל ח"כ יפעת שאשא ביטון.

ההגעה לסגר זו קודם כל אחריות וכישלון של הממשלה, לאחר מכן ניתן להאשים את כל השאר.