מהותה האמתית של העלייה

אתמול (ב') בשעת קבלת פנים של עולים מצרפת, שרת הקליטה דיברה על המעמד הזה כגילוי חשוב של התגשמות החזון הציוני. לצד השמחה של הגעת אחים לארץ קודשנו, בשבוע זה במיוחד בו קוראים פרשת עקב המוקדשת כמעט כל כולה רק לנקודה אחת, למעמדה המקודש של ארץ ישראל, לערכה המיוחד בעיני עם ישראל, אני מרגיש חובה כרב ציוני מאוד – אומרים עלי אפילו קיצוני מאוד בציונותו – להביא תיקון חשוב להצהרה זו ולניסוחה הבלתי נסבל.

היהודים העולים מצרפת, אף אם האנטישמיות היא הקש ששבר את גב הגמל של החלטתם לעלות, לא הגיעו ואינם מגיעים לארץ ישראל מפאת זאת. שורש אהבתם לארצנו אינו נעוץ בשום פנים ואופן בציונות במובנה הנפוץ. ולעמידה על הסיבה המיוחדת המביאה אותם היא בעלת השלכות תרבותיות כהיסטוריות רבות ומגוונות מרחיקות לכת על חיי התרבות בארצנו.

יחס של קודש, לא של מצוקה

להבהיר נקודה זו אני חש חובה למסור עדות אישית שלעניות דעתי חשובה לכל יהודי באשר הוא. כיליד אלג'יריה זכיתי לראות מידי שנה בשנה ומאז קום המדינה, לראות את שליחי הסוכנות באים ומשתדלים בכל הערים באלג'יריה לפחות, אני משער גם בכל בצפון אפריקה, ומעודדים לעלייה. שליחים אלו היו בדרך כלל לחלוטין בלתי מתאימים לאוכלוסייה זו הדתית ואם לא, לפחות המאמינה בה' ובקדושת תורתו, ולכן יחסה לארץ ישראל ולעם ישראל היה יחס של קודש, לא של מצוקה, לא של מקלט. ושליחים אלו היו כמעט ללא יוצא מן הכלל אנשים חילוניים (על אף שאינני חסיד של המונח הזה) שלא ידעו להתבטא נכונה ולמצוא את הנימא הרגישה שעליה יש לפרוט ואת המילים הראויות.

למרות כישלון קבוע זה, מו"ר אבי שהיה משמש כרב ראשי של העיר, בכל ביקור כזה היה מזמין את כל הציבור לבית הכנסת הגדול של העיר על מנת לשמוע דברי השליחים שהוא היה מכבד אותם לשאת את דבריהם מן המקום בו כרב העיר היה דורש ענייני תורה כל השנה, וזה כאות על קדושת המעמד של כל מי שבא לחלוק כבוד לארץ הקודש.

שנה אחת התרחש דבר שאני חש חובה למסור לכל מי שהאמת יקרה ללבו. שני שליחים עטורים בכיפה שהחזיקה בראשם רק הודות למסתורי חוקי תורת היחסות, כי לא ידעו להניח כיפה בצורה נכונה על ראשם, החלו להסביר לציבור שאם יעלו לארץ יקבלו קרקע שיוכלו לעבד אותה. כנער צעיר ישבתי לא הרחק מיהודי ששאל את הדובר כמה שטח נקבל? והלה השיב: בדרך כלל נותנים חמישה דונמים לכל אחד, לעתים גם עשרה דונמים.

אלא ששליח חסר דעת זה לא ידע למי הוא עונה. אותו השואל היה בעל קרקעות לגידול חיטה מן הגדולים ביותר באלג'יריה. באופן אישי הזדמן לי יותר מפעם אחת לנסוע לאורך שדותיו לאורך עשרות קילומטרים, והשליח מבטיח לו חמישה דונמים! אבל לא שגיאת השליח חשובה כאן, אלא תגובתו של אותו יהודי עתיר נכסים, באשר לא זלזל לרגע בחמשת הדונמים האלה, משום שכאיש מאמין בקדושת הארץ ובערכה הנשגב היה ברור לו שחמשה דונמים בארץ הקודש שווים בעיניו לאין ערוך יותר מעשרות קילומטרים של שדות שלו בארצות הגולה.

עלייה מתוך ציונות

זו הציונות של היהדות הצפון אפריקאית ששרידה נדדו לצרפת וכיום שבים אלינו. ועל ברכי 'ציונות' זו ואהבת ארץ ישראל זו, פרי חינוכם של כל רבניהם הם גדלו, אפילו סתם המסורתיים שבהם. חילוניים לגמרי, כמעט ואין או לא היו. לכן כאשר הם עולים מצרפת, הם אינם באים להגשים את החזון הציוני במובן החילוני של המילה, ואף לא במובנו ההרצליאני. הם באים להגשים את חלומו של עם הקודש בארץ הקודש, ולציית להזמנה ולציוויו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. הם באים להגשים את דבר ה' לאברהם אבינו, ראשון הציונים, "לך לך מארץ ממולדתך ומבית אביך לארץ אשר אראך", ואת דברו למשה רבנו בסנה (שמות ג, ח) 'וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ'.

ואל ינסה איש לשבץ אותם לתוך הקטגוריות החילוניות שאין להם כל קשר אתם, לתוך מלחמת הגלדיאטורים בין אוהבי תורה שונאי ציון לאוהבי ציון שונאי תורה. שימשיכו הם לקרוע אחד את השני בצורה מטופשת, ילדותית ואווילית, אין אנחנו שם, ואין אנו רוצים להיות שם, ובשם ה' אנו שוללים את עצם מהותם של שתי מחנות חולים אלה

מהרצל הכרנו רק את התמונה

ולהמחיש עד כמה רחוקים אנו ממחשבותיכם, אספר לכם עוד סיפור. לפני שנים רבות, קבוצה מתלמידיי הקימה אחד היישובים האחרונים שהוקמו בצפון השומרון, לאחר שקם וברוך ה' התחיל לפרוח לא בלי קשיים החליטו לחגוג שנה לעלייתם על הקרקע ביום העצמאות, והוזמנתי הוזמנתי להרצות במעמד ביחד עם איזו שהיא עיתונאית דתייה, שאת שמה לא אזכיר בגלל שאיננה בין החיים. מפאת מעמדי כרב הרצאתי ראשון. בתום לב וללא כל כוונת התגרות במישהו, אך מתוך רצון להבליט שקשרי לארץ נובע מתוך תורה, אמרתי שאינני נמצא בארץ בגלל ד"ר בנימין תיאודור הרצל, עם כל הערכה כלפיו, אלא בזכות התפילה שעל ברכיה התחנכתי משחר הילדות שלי של 'ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים', הדגשתי שמהרצל לא ידעתי שום דבר באלג'יריה חוץ מתמונה שלו, תמונה נחמדה, של רב כזה עם זקן יפה וגדול, ושמפעולותיו, ממאמציו ומרעיונותיו לא ידעתי דבר. לכן בזכותו התקבלתי במדינה שלנו, אך לא בגללו אלא בגלל החינוך לקדושת הארץ.

והנה שעיתונאית אומללה זו קמה ומתחילה לתקוף אותי ואת שאמרתי. היא תרגמה את דבריי לפגיעה בהרצל מבלי לטרוח ולדעת שמועטים האנשים בארץ הזאת המסוגלים להבליט כמוני את חשיבותו וגדולתו של הרצל על אף הסתייגויות מסויימות כרב. כמובן כדי לא לקלקל את השמחה לא השבתי, אבל אירוע זה משקף היטב מה שרוצים לכפות עלינו כיהודי צפון אפריקה. לא באנו בגלל החזון הציוני, לא ולא! אבל דוקא חינוכנו האמוני איפשר לנו לראות בחזון הציוני ובהתגשמותו התחלה של גאולת ישראל על פי הבטחות נביאי ישראל בשם קדושת הארץ, בשם קדושת דבר ה', בשם התורה.

גם שרת הקליטה הגיעה לארץ בלי לדעת על הרצל

ולכן העובדה ששרת הקליטה החדשה, ממוצא אתיופי אומרת שטות כזו מחייבת תגובה. מעצם מוצאה היא יודעת שהיא הגיעה לפה מבלי לדעת ולו מלה אחת על הרצל. וזה היופי של יהדות אתיופיה המלאה אהבת ארץ ישראל מצד קדושתה, מצד הנשגב שבה. זו יהדות שידעה על הרצל פחות מאתנו.

לכן עליה להבין שבעלייה לא מדובר בהגשמת החזון הציוני אלא בהגשמת נבואות נביאי ישראל, בדבר מה מטא-היסטורי. ואם אנחנו תומכים ומחזקים את כל הרעיון הציוני, אין זה אלא בגלל שהוא נדבך ראשון בהגשמת קדושת שיבת ציון של נביאי ישראל, בשם ה' אלהי ישראל.

==

הרב ד"ר אליהו זייני הוא ראש ישיבת ההסדר 'אור וישועה' בחיפה ולשעבר רב הטכניון.