אחד הנושאים שמרבים לעסוק בהם בציבור הדתי-לאומי הוא מדוע אנו רואים שבני נוער מהציונות הדתית עוזבים את דרך החינוך הדתי?

יש אומרים שזה בגלל שלא לומדים מספיק אמונה, האחרים מסבירים  שזה בגלל שדרכי ההוראה שלנו לא מתקדמות ובוודאי לא מעניינות את דור הסמארטפונים והטיק-טוק. יש שמאשימים בעזיבה של הצעירים את העובדה שהחברה הדתית לאומית פתוחה מידי, ויש שמזהים את האשמה דווקא בעובדה שהחברה הדתית לאומית סגורה למדי.

בנוסף לכל התשובות הללו, שאינני בר-סמכא לבחון ולבחור מי מהן נכונה או לאו, אני מאמין שאחת הסיבות היא שאנחנו, כציבור, לא מספיק נותנים מקום לרגשות של שמחה ואהבה ביחס לתורה.

למה אנחנו משייכים את השמחה והקופצניות בתורה דווקא לנוער, והתנאי להיות בוגר הוא לכבות את אש הנעורים? מתי ראיתם מבוגרים שמחים בשמחת תורה רוקדים ושרים ולא ממהרים את ההקפות כדי להגיע לסעודה? מתי ראיתם הכנסת ספר תורה ברחובה של עיר, עם חרדים ומסורתיים שרוקדים ושמחים בשמחת התורה, ומצאתם כיפה סרוגה בין הרוקדים? מה המסר החינוכי שאנו מעבירים לילדנו ולנוער שצופה בנו, אדישים במקרה הטוב ובזים במקרה הרע, לרוקדים ומפזזים מול התורה?

מחשבה זו שמלווה אותי זמן רב גרמה לי להתרגש באופן מיוחד מהקליפ החדש שהפקנו בישיבת ההסדר בקריית-גת. בקליפ זה תלמידי הישיבה עושים ביצוע מדהים מלא שמחה ואנרגיות של הפיוט "יפה ותמה" אותו חיבר ר' שלמה אביטבול.

הבשורה בקליפ הזה הוא השמחה שיש בחיבור לתורה, את העונג וההתלהבות של התלמידים מהלימוד. מה דעתכם: האם חינוך שיגביר את השמחה והאהבה לתורה יכולים ליצור שינוי ביחס של הנוער שלנו לתורה, למצוות ולמקצועות הקודש?

=======

יאיר צפלביץ' הוא בוגר ואיש צוות בישיבת ההסדר קרית גת